אינספור שעות העברנו ביחד במיטה, בשיחות אל תוך הלילה. דיברנו על כל דבר שקיים. וכשהיה מתחיל להיות מאוחר היינו מתחילים ללחוש, כאילו יש עוד אנשים שישנים בחדר.
כאילו מסתובבים פקחים בחוץ, ואנחנו מסתתרים מפניהם.
סביר להניח שבאמת יש מספיק אנשים בעולם שירצו להתאחד נגד הדברים שאנחנו עושים בחדרי חדרים.
היינו שוכבים במיטה ומדברים, עד שאחד מאיתנו היה נרדם.
זה היה זמן החסד שלנו. הזמן שבו היא הרגישה הכי קרובה ובטוחה, וסיפרה לי על השדים שיש לה בראש. דברים שלעולם לא אעלה על הכתב.
אבל אחד הדברים האחרים היותר מסקרנים שהיא סיפרה לי עליהם היו דווקא הרגעים בהם השדים לא היו שם.
הרגע החי והמזוקק ביותר היה כשהיתה שומעת את קרקוש המפתח בדלת כשהייתי מגיע הביתה.
היא אהבה לצטט את פו הדב שאמר שהרגע המאושר ביותר שלו הוא כשהוא מחזיק את כפית הדבש בידו, רגע לפני שמביאה לתוך פיו.
כזה היה הרגע הזה. רגע שאין בו לא קינאה ולא שנאה ולא תחרות, אין בו התמודדות, ביקורת, חרטה, תקווה, ניסיון, כישלון, הצלחה, דימוי עצמי, אין בו זמן, אין בו מוקדם או מאוחר, אין סיבה למהר ואין לאן לאחר.
הכל קורה כאן ועכשיו, ושום מחשבה אינה עוברת בראש.
פעם אחת היא ניתחה את ההבדלים בין צורות המחשבה שלנו. היא חושבת על הכל, כל הזמן. ואני תמיד בתוך דבר אחד. כשאני בבית אני בבית וכשאני בעבודה אני בעבודה. כשמשהו טוב או רע קורה לה, הוא משפיע על כל דבר אחר שתעשה באותו היום. וכשלי קורה משהו, אני משאיר אותו בקונטקסט המקורי שלו.
ולפיכך כשאני מגיע הביתה אני עושה קונטקסט-סוויץ' וזה הכל, והיא לעומת זאת תמיד נמצאת גם פה וגם שם.
רק ברגע המיוחד הזה, באותו הרגע שהיא שומעת את שיני המנעול מתכווננים לפי החריצים בזה אחר זה, והמפתח מסתובב סביב צירו שלוש מאות ושישים מעלות עד לפתיחת המנעול, ועוד ארבעים וחמש מעלות עד למשיכת הלשונית לאחור, באותו הרגע היא נמצאת במקום אחר לגמרי.
כל המלחמה שמתנהלת בתוך הראש שלה הופכת לשקט מוחלט, וכל הצדדים עומדים במקומם ומביטים במתרחש.
והשקט הזה ימשך עוד מספר דקות, כשאני אכנס הביתה ואמצא אותה מחכה לי, בדיוק במקום ובאופן אותו הוריתי לה.
כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה היא מניחה את התיק שלה במקומו, מורידה את בגדיה, מקפלת אותם ומניחה אותם על המיטה. לאחר מכן היא תפתח את קופסת הפח של שתחכה לה ליד הדלת, ותמצא שם את ההוראות להיום כיצד היא תחכה לי כשאחזור, ואת כבליה. היא תוציא משם את אזיקי הרגליים, תחבר אותם אל השרשרת ההולכת עד הקיר, תנעל אותם על פרקי רגליה ותלחץ את כפתור הביטחון, כדי שלא יקרה בטעות שתהדק אותם יתר על המידה.
השרשרת הארוכה תאפשר לה להסתובב בכל רחבי הדירה. רק להוריד את אזיקי הרגליים, להתלבש, או לצאת לא תוכל בלי המפתח, אותו היא לא קיבלה.
וכשאגיע הביתה בשעה שציינתי בפניה, אמצא אותה מוכנה בדיוק באופן אותו תיארתי. ואף שמעולם לא ראיתיה מסמיקה, המבט שהיה על פניה כשהייתי נכנס היה אותו המבט של ילדה נבוכה ונרגשת ונכונה להיות כל דבר שרק ארצה. אותו המבט שהיא מתארת בתור "ריקנות מכל מחשבה, נוכחת כאן ועכשיו, מרגישה ומודעת לכל איבר בגופי ומחכה בציפיה לבאות". ציטוט של שיר שכתבה בגרמנית בילדותה.
וברגע שאחריו כבר אניח את תיקי במקומו. היא תשאר על ארבע ומבטה לפנים, או תשאר לעמוד זקופה ומבטה מושפל, עד שאשוב. ואני אתארגן ואסתדר כמה רגעים, ואז אשוב אליה ואמצא אותה בדיוק באופן בו הנחתי אותה.
והיא, אחרי יום ארוך של עבודה, עדיין חומר גולמי ובלתי שמיש, עד שאעביר אותה מטא-מורפוזה להפיכתה לכלי מתאים לקבלת פורקני. ממוצק לנוזל. ממושמעת לכנועה. כלבה לחתולה. שפחה לזונה.
אכבול את ידיה מאחורי גבה. אוריד אותה על שש. אפליק לישבנה בידיי החשופות, ואצליף בו בשוט. אמעך את שדיה, אצבוט את פטמותיה, אשים גאג בפיה. אשפיל את ראשה לריצפה, אניח את רגלי על פניה, ואמשיך להצליף בה, עד שתהיה עשויה במידה הנכונה. אני אוהב לראות אותה בתחילה מתנגדת לאזיקים, מנסה להשתחרר מהם, ונכנעת.
משם הדרך סלולה, וכל הדלתות פתוחות.
הרתמות המחוברות לגאג שבפיה ישמשו אותי כדי לנהוג אותה. לעתים גם הייתי מורה לה להכין לעצמה שתי צמות מבעוד מועד. שדרוג יקר ערך לסוסה שלי.
את שאר הפרטים תשלימו בדמיונכם.
אך כשכל זה יסתיים, אשחרר את אזיקי ידיה, היא תלך להתקלח בשנית, ולאט לאט יחזרו אליה כל מחשבותיה. כשתצא, אאזוק שוב את ידיה, הפעם מלפנים. ובכבלים אלו היא תשאר עד סוף הערב, אם לא עד למחרת בבוקר.
אני אשב על הספה, והיא תשב לידי או על השטיח. היא תניח עליי את לחיה, תספר לי על היום שלה ועל היום שיהיה מחר, ותגלה לי משהו מכל הדברים הנפלאים העוברים בתוך הראש היפה שלה.
