נורה וליהיא הגיעו בשמונה בדיוק. הן היו השכנות שלנו בשש השנים האחרונות אך טרם יצא לנו להזמין אותן. תמיד רצינו, אבל זה אף פעם לא הסתדר. רוזי הייתה מבקרת אותן מדי פעם, קופצת לקפה. הייתה לי הרגשה שהיא סקרנית לגבי קצת יותר מחיי היומיום שלהן, אבל לא יחסתי לכך חשיבות יתרה. אחרי שהמלכה שיעבדה אותה הסתבר שצדקתי, שהיא אוהבת בנות לא רק כשאומרים לה. יותר מכך, שיש לה כישרון של ממש. עד כדי כך טובה הייתה בעניינים הנשיים הללו שעד מהרה הפכה לשפחה האהובה על המלכה. את מרבית זמנה באחוזה בילתה עם פנייה טמונות בין ירכיה. שמחתי על הזכות להביא אותה, אך בסתר ליבי, אם עלי להודות: רציתי מאוד להיות במקומה.
"ברוכות הבאות" הכריזה רוזי בחיוך גדול ופתחה את הדלת לקראתן. “אתן ממש דייקניות היום" צחקה, “לא היו פקקים בדרך?”. נורה הייתה הראשונה לחבק אותה. “אחד או שניים" השיבה ליהיא, “מזל שיצאנו מוקדם" נורה אמרה. “באמת מזל" ענתה רוזי ונישקה את לחיה של ליהיא. “אני שמחה מאוד שבאתן". נורה פשטה את מעילה והניחה אותו על הקולב שלצד הדלת. מתחת לבד הדק לבושה הייתה במכנסיים צמודים ומעליהם חולצה שלרגעים נדמה גילתה יותר משהסתירה. ליהיא לבושה הייתה בג’ינס וסוודר פשוט. תמיד הייתה הצנועה יותר מבין השתיים. לאחר שסיימו לשוחח ביניהן פנו הבנות אלי. “אז, נכנס פנימה?”. “בבקשה" עניתי ונעמדתי לצד הדלת הפתוחה, כמו מזמין אותן אל בית בו ביקרו פעמים רבות. נורה וליהיא נכנסו ראשונות, רוזי הלכה מאחוריהן. כשעברה לצידי נפגשו מבטינו. על פניה הופיע חיוך, כזה שונה משהציגה לבנות. היה זה חיוך של הכל הולך לפי התוכניות, אך לא התוכניות שלנו. היו אלו תוכניות של המלכה. עבדים כמותנו לא מחזיקים ברצונות.
התמקמנו סביב שולחן פינת האוכל. ליהיא תלתה את התיק עמו הגיעה על משענת הכיסא עליו התיישבה. נורה הניחה את זרועותיה על השולחן ונשענה קדימה, חושפת כמעט את חזה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שנהגה כך, תמיד הרגשתי שהיא מנסה לפתות אותי. “אין דבר" חשבתי לעצמי, בקרוב תראה אותם לפי דרישה. “אז, איך הולך בעבודה?” שאלה רוזי את ליהיא בעודה מוזגת את היין המיוחד אותו רקחה למעננו המלכה. “אה, את יודעת, כרגיל. הביצועים של הרבעון הזה לא מי יודע מה, אבל אלו דברים שאני מנסה להשאיר מאחור ברגע שאני מגיעה הביתה. נורה חייכה. "בסופו של יום זה הרי כסף של מישהו אחר". רוזי הנהנה בנימוס. ידעתי שכמותי היא חושבת על דברים אחרים. “ואיך אצלך?” פנתה אל נורה. “גם, פחות או יותר.. סיפרתי לך שקידמו אותי?”. “לא סיפרת" השיבה רוזי, “אבל אני שמחה לשמוע". “גם אני" השבתי במטרה להסיח את דעתן. רוזי הניחה את בקבוק היין על הרצפה והחליפה אותו בזה הרגיל. תוך כדי שיחה המשיכה ומילאה גם את הכוסות שלנו.
אחרי דקה כבר שתינו. “תסלחו לי" ביקשה רוזי, “אני צריכה לדאוג למשהו במטבח". מבלי לחכות לתשובה קמה ממקומה וניגשה אל התנור. נותרתי אני עם האורחות שלנו, שנדמה לי, התחילו להרגיש את השפעות הסם. או השיקוי, ליתר דיוק. הרי לא הייתה זו תרכובת כימית כמו שהייתה זיקוק מיניותה של המלכה. זו אליה כל הנחשפים היו מתמכרים בין רגע. דיבורן של השתיים הפך שקט ונדמה שמחשבותיהן מאטות גם כן. הבחנתי בליהיא מנסה להתעלם מהגירוי הגובר בין רגליה. נורה התאימה את חולצתה, מגלה עוד מעט מהמחשוף הגדול מלכתחילה. “אתן בסדר, בנות?” שאלתי. שתיהן הנהנו בתגובה. רוזי חזרה ערומה מהמטבח, כפי שהמלכה דרשה שתעשה. בידיה היו שני קולרים. ניגשת אל מאחורי ליהיא הניחה את הראשון סביב צווארה. כמצופה זו הסתובבה אליה, רוצה להתנגד, אך רוזי הייתה מוכנה לכך. מושכת את פניה אל תוך חזה, השקיטה במהרה את מחאותיה. נורה בהתה בהן מבלי לזוז. קם ממקומי הצטרפתי אל רוזי ונעמדתי מאחורי נורה. “עכשיו תורך" אמרתי, ואחזתי בצווארה.
עורה היה רך. מושך אחורנית את שערה הארוך ליטפתי את פניה. היא הוסיפה לבהות בקיר שמולה, כאילו אינה מצליחה להבין מה קורה, או אולי מבינה טוב מדי ואינה רואה טעם להתנגד עוד. לצידנו הקימה רוזי את ליהיא ממקומה והעמידה אותה לפניה. מניחה את ידה על כתפה אמרה לה בלחש: תמיד רציתי לראות אותך ככה. ליהיא לא הגיבה. “בואי" המשיכה ואחזה בידה. בצעדים קלים הובילה אותה אל חדר השינה. “אז..” פניתי אל נורה, “נראה שנותרנו שנינו לבד". היא הנהנה מתוך ציות. שפתייה היו פרודות מעט. זרועותיה שמוטות לצד גופה. עמד כעת לפני הדבר אותו שנים ארוכות רציתי, האישה בה זמן רב קינאתי, אך לא יכול הייתי לעשות לה דבר. הסיבה לכך הייתה, כמובן, שהיו לנו תוכניות אחרות. רק רצונה של המלכה אחז בי, והוראותיה היו ברורות. “בקרוב" המשכתי לספר לה, “כל הצרות שלך ייעלמו. כל הקשיים, והכעס והעצב. תהיה לך מטרה אחת בעולם והיא לעשות את הנדרש ממך. כמה שתצליחי לציית יותר, כך תהיי יותר שמחה. זה ייקח לך כמה ימים, אבל בסוף תגלי שבשביל לרצות את המלכה את מוכנה לעשות כל דבר שעולה על דעתה. ואני מתכוון כל דבר. הנה, אני לדוגמה לא דמייני שאשעבד את השכנות שלי. אולי אף בזמן שהכנו רוזי ואני את הלילה הנפלא הזה. אבל עכשיו.. עכשיו אנחנו כאן, ולך אין יכולת להתנגד". חייכתי לעצמי. "איך זה מרגיש להיות חסרת אונים?” שאלתי, ואז גם היא חייכה. הרגשתי דקירה קטנה בירך ימין. “אני לא יודעת" צחקה, “תגיד לי אתה". גופי הפך כבד בין רגע. ידי שהחזיקה בצווארה נשמטה ונדמה היה שמושכת את כולי אל הרצפה. לפני שהספקתי ליפול לקחה אותי נורה אליה. פני נחו מעל כתפה, עיני עמדו להיעצם. בושם הפרחים בו נעטפה מילא את שנותר מתודעתי. “באמת חשבתם שזה יהיה קל כל כך” שאלה בלעג. הדבר האחרון אותו אני זוכר הוא אותה מניחה אותי על הרצפה. דמותה מעלי נדמתה מושלמת.
התעוררתי בחדר השינה שלנו, קשור למיטה. רוזי הייתה גם היא לצידי, אך טרם קמה. נורה ישבה על הכיסא שלצד שולחן האיפור של רוזי. ליהיא, בין רגליה, עשתה את שיכלה על מנת לספק את מלכתה. הייתי אומר משהו אלמלא נחסם פי בעזרת מכשיר כלשהו. לא הייתה זו תחושה אותה הכרתי וממקומי לא יכולתי לראות איזה. ניסיתי לזהות לפני הטעם, מעין פלסטיק מתקתק. בקרוב נורה תשים לב שהתעוררתי ואז.. ואז מה? זה בוודאי לא היה חלק מהתוכנית. איך הן ידעו מה רצינו לעשות? איך הצליחו לחמוק מהשפעת היין? פתאום התחיל רטט. וויברטור אנאלי. זו דווקא הייתה תחושה אותה הכרתי היטב. “בוקר טוב עבד" פנתה אלי נורה. העונג נשמע היטב בקולה. "אני מקווה שהצעצוע נעים לך, מצאתי אותו כאן על המיטה. תכננת להכניס אותו לתוכי, לא? או אולי לתוך ליהיא? מה זה משנה.. העיקר שעכשיו הוא בתוכך. כן, אני יודעת, זו תחושה מחרמנת מאוד. אפילו מקשה עליך לחשוב, להבין מה קרה, איך הגעת למקום הזה. טוב, אולי את החלק האחרון אתה מתחיל להבין בכל זאת". ידעתי שהיא מתגרה בי, ידעתי שאין דבר שבכוחי לעשות. הזזתי את ראשי וניסיתי לראות את רוזי. נראה זה כאילו היא עדיין ישנה. “כן, נכון, היא לא התעוררה עדיין. אחרי שהביאה את ליהיא לכאן וניסתה להפשיט אותה גילתה פתאום שהיא מאוד עייפה. יכול להיות שהיה זה הבושם המיוחד, זה שמסמם את כל מי שמריח אותו. אני חושבת שגם עליך הוא השפיע מעט. בזכותו לא הבחנת שאני היא המשעבדת אותך".
“קומי ליהיא" פקדה נורה וזו הוציאה את ראשה מבין ירכיה. מבלי לסדר את השיער שנדבק אל פניה הרטובות נעמדה במקומה. ראיתי לא מעט שפחות בחודשים האחרונים, אך אף לא אחת שנראתה צייתנית כמותה. היה זה כאילו.. איך אצליח לתאר? כאילו ליהיא לא הייתה שם. כאילו הגוף שלה נוכח אך כל מה שהניע אותו היו הוראותיה של נורה. רוזי ואני נמצאים כאן. אומנם אנחנו עושים את כל שהמלכה דורשת, אבל נמצאים. ורואים את זה כשמביטים בנו. ליהיא לעומתנו לא הייתה נוכחת. היא נותרה במקומה לרגעים ארוכים. רק לנשום היה מותר לה מבלי שהורו לה, וגם את זה הייתה מפסיקה לעשות אם היו מבקשים. “אתה חושב על ליהיא?” שאלה אותי נורה. הנהנתי ככל שאפשרו לי הרצועות שעטפו את ראשי. “ואני הרשתי לך לחשוב?”. לא ידעתי כיצד להשיב. “אני חושבת שלא, אבל אל דאגה" אמרה והרימה שלט קטן שהונח לצידה. בלי התראה הכפיל הצעצוע שבתוכי את מהירותו. רציתי לומר משהו אך המילים הפסיקו להתחבר זו אל זו. גל אחר גל של עונג כנוע חלף בי, כובש אותי בכל פעם מחדש. אפילו לא שמעתי את רוזי מתעוררת. לא הרגשתי שהתחילה נאבקת ברצועות שכבלו אותה. רק את הצעצוע הכרתי ואת רוך הסדינים השחורים שמתחתיי. רק כשכיבתה את הוויברטור הצלחתי לחשוב פעם נוספת. ניצלתי את ההזדמנות להביט אל רוזי, שהחלה בינתיים בוכה.
“די, די, אל תבכי" פנתה אליה נורה, חצי צוחקת. “אם תבכי ליהיא תבוא ותחזיר אותך לישון". רוזי עצרה את דמעותיה. “הנה, זה הרבה יותר טוב, לא? אתן יודעות חברות.. בסך הכל המצב שלכן לא כזה גרוע. הייתן השפחות של המלכה והיום אתן השפחות שלי. אני אומנם קצת אכזרית ממנה, אבל באמת שיש בכך מידה של הנאה. תשאלו את ליהיא אם אתם רוצים, בפעם הבאה שארשה לה לדבר. הזוגיות שלנו עמדה להיגמר עד שניסיתי עליה את הנוסחה החדשה שלי. מאז לא רק שלא הסתיימה.. היא הולכת ומתחזקת! בכל שנה אנחנו מוסיפות אליה עוד ועוד שפחות צייתניות, בין אם רצו להיות כאלו או שנדרשו.. לקצת שכנועים. עבד עוד לא היה לנו, אבל כבר נמצא מה לעשות אתך. איך המלכה קראה לך? אה, נכון. היא נתנה לך מספר. למספר אין מגדר, שזו כבר התחלה טובה מבחינתנו. אם ליהיא תדאג לכך שתראה קצת פחות גברי, אני בטוחה שנמצא לך מקום בין יתר הבנות”.
"טוב, מספיק דיברנו לבינתיים. ליהיא, תעזרי לחברות החדשות שלנו לנוח". ניגשת אל קופסת מתכת קטנה משכה מתוכה השפחה זוג מסכות פלסטיק, כמו אלו בהן משתמשים מנתחים לפני ש... לא לקח לי הרבה זמן להבין. בביטחון, כאילו כבר עשתה זאת אין ספור פעמים, טיפסה ליהיא מעל רוזי והניחה את המסכה על פניה. רוזי ניסתה להזיז את ראשה אך תנועותיה הלכו והפכו אטיות. עניה החלו נעצמות ונראה כי היא עומדת להירדם. כך רגעים ארוכים מבלי שנכנעה. מבינה ממקומה כי עצרה את נשימתה קמה נורה ונעמדה מאחורי ליהיא. “דיברנו על זה, לא?” שאלה אותה ובלי להסס תחבה את אצבעותיה בין רגליה של רוזי. מופתעת מהחדירה הפתאומית נשמה רוזי עמוק. מאבקה תם. עיניה נעצמו והיא ישנה פעם נוספת. עכשיו, הבנתי, היה תורי. מבלי לזוז ממקומה הניחה ליהיא את המסכה על פני. את המסכה ואחריה את מרבית משקל גופה, לוודא שלא אמלט ממנה. במהרה החלה דמותה להתערפל. בעוד עיני נעצמות הרגשתי נשיקה על צווארי. “אל תשכח" לחשה לי נורה "עליך לחלום עלי כשאתה ישן".
התעוררתי פעם נוספת כשאני עומד. טוב, לא בדיוק עומד. אבל כבול אל הקיר כך שאלמלא החבלים הייתי נופל אל רצפת הגומי שמתחת. היא הייתה הדבר הראשון אותו ראיתי, וגם הרמז הראשון כי נלקחנו מביתנו. לאחר מכן הופיעה תחושה מוזרה. הייתי חשוף. לא ערום אומנם, אבל משהו אחר היה חסר. לאט לאט הרמתי את מבטי. נורות הפלורסנט שנתלו מהתקרה סנוורו אותי אך הצלחתי לראות את רוזי. גם היא התחילה להתעורר. לקח לי רגע להבחין שאינה לבושה בשמלה אותה לבשה בתחילת הערב. במקומה הן הלבישו אותה בסוג של.. מדים? היו לה תחתונים אדומים ומעליהם מעין חזייה ורודה. “חזייה" הייתה מילה נדיבה היות ומרבית החזה שלה נשפך מתוכה. כל שנדרשה הייתה תנועה קטנה וכולה הייתה נחשפת. היא גם הייתה מאופרת. על שפתיה נמרח אודם שחור וסביב ענייה צוירו בעיפרון קווים עבים. שערה היה אסוף ולא התיר לה להצמיד את ראשה אל הקיר, כך שלא יכלה בהתעוררותה אלא לתת לו להתיישר ולהישמט קדימה פעם נוספת. היא גנחה מעט, בשקט. כאילו הדי החדירה ממקודם עוד הדהדו בה. היינו רק שנינו בחדר.
חשבתי שזו הזדמנות לברוח. אם הן השאירו אותנו לבד אנחנו כנראה כבולים היטב, אבל טעות בוודאי נעשתה איפשהו. זאת אומרת, אם אמצא קשר רופף.. אוכל לשחרר את עצמי, ואז את רוזי ואז.. נתקלתי במראה. איני בטוח איך לא ראיתי אותה לפני כן היות וממוקמת הייתה ממש מולי. הן רצו שאני אראה אותה, שאראה בה את עצמי. רצו מפני שלא רק רוזי הייתה לבושה במדים התמוהים ההם, באיפור הבוטה, גם אני. ותחושת החשיפה ממקודם – מפני שגילחו את כולי. מהרגליים ועד הזקן. אפילו את שערי שהיה ארוך מעט סדרו בתסרוקת נשית. אני מודה שלקח לי כמה שניות לזהות את עצמי. הדלת נפתחה. “נו" שמעתי את קולה של נורה, “מה אתה חושב?”. רציתי לצעוק אך פי נותר חסום. “אמרתי לך שאני פחות מסתדרת עם בנים.. לא הייתה לי ברירה אלא להיפטר מהגבריות שלך". התיישרתי במקומי. “לא לא, אל תדאג, לא הלכתי רחוק עד כדי כך. הוא עדיין שם מתחת לתחתונים החדשות שלך. אהבת אותן, דרך אגב? אני מקווה שכן. חשוב היה לי שרוזי ואתה תרגישו מתואמים. אסור אחרי הכל ששפחות יקנאו זו בזו". מסיבה שלא הייתה לי מובנת ניסיתי להיאבק בחבלים. נורה צחקה, גם ליהיא. “אך תדאג, לא תצליח לברוח". קולה היה מתגרה, כאילו רצתה שאנסה ואשפיל את עצמי עוד יותר. וזה הצליח. ניסיתי והקשרים שפשפו את עורי החשוף. “אם תמשיך להיאבק זה יתחיל לכאוב באמת, אתה יודע". הנהנתי בכעס. "ומה איתך, רוזי, איך את מרגישה?”. רוזי שתקה והביטה בה במבט עצוב. “זה בסדר, אני מבינה אותך, התחלת את הערב הזה במחשבה שתהיי בפוזיציה אחרת. אבל אל תדאגי, ליהיא תדאג שתרגישי טוב". בעוד נורה ממשיכה להסביר התקרבה ליהיא אל רוזי וחיברה אליה סדרת אלקטרודות, גם הן צבועות בוורוד בוהק. “אני חושבת שתאהבי את מכונת האורגזמות שלי. הן מתחילות חלש, אבל תוך כמה תגלי שאת לא יכולה לחשוב על הרבה מלבדיהן". “את זוכרת את הפעם הראשונה שלך" שאלה את ליהיא. זו הנהנה ונגעה בעצמה כאילו גם כעת החוויה מוסיפה לגרות אותה. “ואתה" פנתה אלי, מוציאה מכיסה שלט שונה מזה אותו החזיקה קודם. “לך שמרנו חוויה שונה". בלוחצה על הכפתור התברר שהחבלים בהם נכבלתי הם למעשה מערכת גלגליות. כזו שתוכל למקם אותי בכל פוזיציה אותה נורה תדרוש. עד מהרה מצאתי את עצמי רוכן על ברכי כשפני מונחות על הרצפה הקרה. קול החבלים הנמתחים הסיח את דעתי בעוד רוזי הגיחה מאחורי ומשכה מטה את התחתונים. “לצערך אין לי עוד מכונת אורגזמות אבל יש לי מכונת זיונים". קול מכני נשמע מאחורי, ואז תחושת פלסטיק קריר, ואז הבנתי למה היא מתכוונת. “אני מקווה שתהנהי".
המכונה אליה חוברה רוזי התחילה לפעול ראשונה. חשבתי שזה לא אמיתי, שאם היה כזה דבר מכונת אורגזמות היה אפשר לקנות אותה בכל חנות. חשבתי אבל הגל הראשון בא תוך רגעים בודדים. היא גנחה והקשיתה את גבה. ואז הרפתה את גופה והקשתה אותו פעם נוספת. “נורה, בבקשה.. ליהיא, אני אעשה מה שתגידו". רציתי לומר לה משהו אבל לפני שהספקתי היה תורי. הדילדו אותו מיקמה ליהיא חדר לתוכי. פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שאיבדתי ספירה. עם כל חדירה השתפשפו זרועותי ברצפת הגומי. ריח מתוק עלה ממנה, כמו של זעה, אבל מגרה. לא הצלחתי להסביר את זה. אחרי רגע או שניים התרוממתי מעט, אך הריח רק התגבר. שמתי לב שאני כבר לא שומע את רוזי. או את נורה או את ליהיא. רק כשהבטתי מעלה הבחנתי בענן העשן הסגלגל. זה שמילא את החדר ואיכשהו.. איכשהו השפיע גם עליהן. את רוזי כבר התרגלתי לראות חסרת הכרה, אבל גם את ליהיא? את נורה? ככל שמילא את החדר כך סימם גם אותי. פעם נוספת החלו עיני להיעצם. לפני שנכנסתי עוד שמעתי את הדלת נפתחת. צעדים מוכרים חלפו מבעדה.
התעוררתי ערום. רוזי, מופשטת גם כן, ישנה כשראשה מונח על בטני. “לא הייתי צריכה לסמוך עליכם" שמעתי קול אומר. מוכר כל כך היה לי וכל כך לא שייך. פניתי לעברו ומיד קמתי, ואז כרעתי על ברכי. בהלתי העירה גם את רוזי שנהגה כמוני. אין פוזיציה אחרת בה מותר לנו לשהות לפני המלכה. “לא הייתי צריכה, אבל בסוף הובלתם אותי לאן שצריך" אמרה והצביעה על המקום בו היינו קודם לכן. נורה הייתה מחוברת עתה אל מכונת האורגזמות וליהיא כבולה אל מכונת הזיונים. “אתם ידועים שאני לימדתי אותה? ותראו מה היא עושה, גונבת לי עבדים". “אותך..” פנתה אלי, “היא רצתה להפוך לשפחה, הטיפשה, גיוון מעולם לא היה דבר אותו ידעה להעריך". הבטתי בנורה מבלי שהצלחתי להבין אם כבר התעוררה. מה שבטוח היה שהמכונה עובדת. גל אחר גל של עונג הכו בה עד שלא יכלה אלא לחכות לגל הבא. “אל תדאגו" אמרה לנו המלכה שברקע גניחותיהן של שפחותיה החדשות. “בקרוב הן ילמדו את מקומן".
---- ---- ---- ----
היה זה בוקר שמשי באחוזה. האור המוקדם חלף מבעד לחלון וליטף את פסלי האדם שמלאו אותה. כולם המתינו ללא ניעה. כולם ללא ספק או רצון שאינו לספק את מלכתם. גם נורה, או עשרים וחמש כפי שנקראה עתה, חיכתה על ברכיה ובהתה בנקודה שהוקצתה לה. מפני שהמלכה ביקשה להשפיל אותה בכל בוקר מחדש הייתה זו ליהיא – או עשרים ושש – אותה היה עליה לראות. בפרט, היה עליה להביט בליהיא ממתינה לצד כורסתה של המלכה במטרה לשרת אותה ברגע בו תופיע. כאילו להזכיר לה שאינה נאמנה לה עוד כלל. אם להודות באמת אני לא חושב שזה שינה לה. נורה הפכה צייתנית כל כך שסביר שקינאה בליהיא על מקומה החדש. אולי המלכה ידעה זאת ותכננה את הכל בהתאם. היא טובה בדברים האלו כל כך.
אני קיבלתי מקום חדש ליד האח. רוזי גם היא עמדה לצידי, לבושת סטראפ-און אותו היה עליה להכניס ולהוציא מפי. לפעמים במשך דקות, לפעמים שעות ארוכות. כך או כך עטפתי את שפתי סביבו בהתלהבות. אני חושב שאני מכור לתחושת החדירה הזאת. לפלסטיק החלק אשר ממלא את פי הממתין. לגרון הנרפה במטרה לקבל אותו. לגוף כולו אשר נאבק מעט אך במהרה נכנע לעצם השולט בו. אתמול, בפעם הראשונה, רוזי התחילה לאחוז בשערי בעודה ממלא את תפקידה. לא נאמר לה לנהוג כך, אך כשהמלכה הבחינה בה נראה היה שהיא מרוצה. קול עקבים הדהד בחלל הגדול. היא נכנסה פעם נוספת. כולנו ידענו זאת אך איש לא העז להסיט את מבטו מהנקודה המקובלת. זכיתי להיות הראשון לצידו חלפה. “אני מאוד גאה בך" אמרה וליטפה את לחיי בגב אצבעותיה. "בקרוב כל הדומיננטיות שהכנסתי לתוכך תעלם והתרגיל הקטן שלנו לא יהיה אלא זיכרון ישן". אז הביטה ברוזי ונישקה את שפתיה. “פתיינית יפה שלי, אותך אוכל לנצל לעוד משימות רבות".
אחרי שחלפה לצד כל העבדים, בודקת את מידת צייתנותו של כך אחד, נאנחה והתיישבה על הכורסה שהמתינה לה. מבלי לחשוב מיהרה ליהיא למקם את עצמה מתחת לרגליה. המלכה חייכה והרימה אותן מעליה, מניחה אחת בתחתית גבה ואחת מתחת לצווארה. ירכיה המפוסקות מעט העידו על שעמד להתרחש. “עשרים וחמש" פקדה, “על ארבע מולי". נורה קמה ממקומה ובצעדים מהירים התמקמה כפי שנדרש ממנה. “ארבע-עשרה, שמונה: אני רוצה שתזיינו אותה משני הכיוונים. שש, קחי את השוט ותצליפי בה אם היא מתנגדת. לא חזק מדי, אנחנו לא רוצות שיישארו סימנים". כולם צייתו והגיעו אל מקומם, מצוידים ומוכנים. המלכה הפשילה את תחתוניה בשביל לגעת בעצמה. היה זה הסימן להתחיל. לרגע, לפני שאיברו העצום של ארבע-עשרה מילא את פיה, ראיתי את נורה מחייכת.