סיפורים

היה זה בוקר רגיל. הגענו כל העבדים אל האחוזה והתפשטנו בזה אחר זה. אסור היה לנו לדבר אחד עם השנייה. או לחייך או לשאול שאלות. רק להמתין ערומים לבואה של המלכה. אני חושב שכולנו שמחנו על כך. על עבדים ושפחות לדאוג לדבר אחד והוא לרצות את הבעלים שלהם. לאחר שהנחתי את בגדיי במגירה שיועדה לי מיהרתי אל מקומי לצד האח הבוער. עבדי הלילה הותירו בו אש קטנה, כמו שהמלכה אוהבת. ממקומי יכולתי לראות את עשרים ושתיים פושטת את בגדיה. היא הייתה יפה כמו תמיד, ושקטה, כאילו אין דבר טבעי מכך לעשות. קודם משכה מטה את מכנסיה ולאחר שקיפלה אותם הרימה גם את חולצתה. היא לא לבשה חזייה. המלכה אסרה עליה. חופשי ממגבלות הבד נע החזה הקטן שלה מצד אל צד בעודה מתכופפת אל הפרטים אותם הותירה על הרצפה. נעלי עקב, תיק קטן, כרטיס כניסה אל מוסד יוקרתי כלשהו. התחתונים הדקים בהם נותרה לא יכלו להסתיר את הכתם ההולך וגדל בין רגליה. ידעתי בדיוק מה היא מרגישה. עוד רגע תניח את הדברים במגירה ותגש אל המקום אותו יעדה לה המלכה. היום היה זה שולחן האוכל. בצעדים מהירים אך שלווים התקרבה אליו ונעמדה מולו. בדיוק של בעלת ניסיון משכה את תחתוניה אך מעט מטה והתכופפה פעם נוספת, הפעם על מנת להניח את חזה על השולחן. הוא היה בדיוק בגובה המתאים. מניחה את לחיה על העץ הקר מיקמה את ידיה לצד גופה ופיסקה את רגליה ככל שאפשרו התחתונים הנמתחות על ירכיה הרכות. עבד חדש היה חושב שהנה, מישהו עומד לזיין אותה, אך לא. עשרים ושתיים תמתין כך לבוא המלכה. יהיו אלו דקות או שעות עד שתבוא. ואז תמתין עוד, בין אם תרצה להשתמש בה ובין אם לא. כך גם אני, במקומי, עם פי פתוח מעט, מוכן לקבל לתוכו את כל שמלכתנו תרצה להכניס.

זמן מה לאחר מכן - לעבדים אסור היה להביט בשעון - הדלת נפתחה. איש לא זז ממקומו. אף עיננו המשיכו להביט באותה נקודה בה נאמר לנו לבהות. במקרה שלי היו אלו פטמותיה של עשרים ואחת, לה הורתה המלכה לכרוע בצידו השני של החדר כשידיה מונחות מאחורי ראשה ופיה פתוח לרווחה כך שככל שתמתין יאסף הריר אותו לא תוכל לבלוע, ולבסוף יתחיל מטפטף על חזַה. טיפות ראשונות כבר נפלו אליו וזלגו במורדו. עשרים ואחת לא זזה. המלכה הסבירה לה, והיא הבינה היטב, שמפאת גאוותה עליה להיות מושפלת בכל בוקר מחדש. שלא בטעות תחשוב שוב כי היא אדם חופשי.

לבושה בשמלת המשי השחורה חלפה המלכה בנינו. תחילה ליטפה את ראשה של עשרים ואחת ואז את הכוּס הממתין של עשרים ושתיים, שרעדה לרגע, אך מיהרה לעצור את עצמה. לבסוף סימנה אל שלוש וזה קם ממקומו, זקפה מתארכת בין רגליו, והלך אל עברי. הכנתי את פי לשעמד להתרחש. שלוש לא היסס. תוך רגעים ספורים עטפו שפתי את הזין החם והמתינו להוראות נוספות. אם תבקש המלכה אעשה את כל שאוכל על מנת שיגמור בתוכי. אם לא, נמתין שנינו כך ככל שתרצה. ברור היה לשנינו כי לא למען העונג שלנו אנו נמצאים כאן, אלא למען העונג שלה. אם שמחה היא בהיותנו פסלים קפואים וחרמנים, כאלו נהיה.

"אני רוצה לדבר עם שתיים-עשרה" הורתה לפתע לשלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה משך את איברו מפי ופנה להתרחק. “לא" פקדה אליו, “תישאר כאן". “אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?”. שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. שמחתי שבעקיפין גם אני מציית לה. “שתיים-עשרה" פנתה אלי, “אני מעוניינת בשפחה חדשה". לא אמרתי דבר. “אני מעוניינת בשפחה חדשה" המשיכה, “ואני רוצה שזו תהיה אשתך". הוספתי לשתוק, עבדים הם חפצים פסיביים, אסור להם להסכים או להתנגד. “איך אמרת שקוראים לה?”. “רוזי" השבתי. “זה שם יפה, כן, אך בקרוב יהיה לה שם יפה יותר. אקרא לה עשרים וארבע". “לא" אמרתי והתחרטתי מיד. “סליחה?”. “אני מצטער מלכתי: כן". “כן?”. “בוודאי שכן, עלינו לתת לך את כל שתרצי". “מה כתובת הבית שלכם?”. “התמר שלושים ושמונה". “יופי" אמרה בחיוך, עבד טוב" וסימנה לשלוש להסיח את דעתי. תוך רגע כיסה הנוזל החם את פני הממתינות. נוטף ממצחי אל לחיי ומהן אל שפתי. כמעט ולא הרגשתי בהתקרבותם של שש וארבע. “הרימו את שתיים-עשרה וקחו אותו אל האוכף, זו הזדמנות טובה להזכיר לו את מקומו”.

...

עכשיו, שבוע לאחר מכן, אני כורע ובוהה בנקודת המבט החדשה שלי. זו עדיין עשרים ואחת עם הריר הנוטף על חזַה השופע, אך הפעם גם ירכיה מפוסקות. הסיבה לכך היא שעשרים וארבע, רוזי לשעבר, שוכבת על גבה וראשה מונח בינהן. פיה פתוח וממתין לאסוף לתוכו את הטיפות הנוזלות מבין שפתיה החמות של עשרים ואחת. אסור לה לזוז או לדבר. אם תהיה שפחה טובה תרשה לה אולי המלכה לבלוע. אסביר איך הדברים הגיעו לכך:

רוזי חזרה הביתה מהעבודה. היא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה גדולה, וכשהיא חוזרת, היא חוזרת עייפה. תמיד יש לה הרבה לומר על איך בני אדם מתנהגים ומה הם עושים ומה הם לא עושים. תמיד היא יודעת יותר טוב ממך. ויש לומר לזכותה - לרוב היא צודקת. אף אחד לא יכול לומר שהיא לא חכמה. ביום ההוא הגיעה מאוחר מעט מפני שהייתה צריכה להשלים שיעור אותו פספסה בתחילת השנה. המלכה ידעה זאת כמובן, והתכוננה בהתאם. לובשת את המעיל הארוך תחתיו יכלה להיות ערומה עמדה בקצה הרחוב וחיכתה שרוזי תגיע הביתה. סביב שש ועשרה זה קרה. נוסעת לאט במכונית האדומה שלה פנתה אל החניה המקורה אותה התעקשה שנבנה. זו עם שער המתכת הגבוה שמפריד בין הבית והרחוב. כשהבחינה בו נפתח החלה המלכה הולכת לצד המכונית. איכשהו, רוזי לא שמה לב אליה. לפחות לא לפני שיצאה מהמכונית ומצאה אותה עומדת בינה לבין דלת הבית. התגובה הראשונה שלה הייתה לקפוא במקומה. לאחר מספר רגעים שאלה גם "מי את". “קיוויתי שזה מה שתשאלי" השיבה לה המלכה, “אני הבעלים שלך". “את מה?”. “הבעלים שלך יקירתי, משמע את רכוש שלי". “רכוש שלך?” תהתה והביטה אחורנית, מגלה לצערה שהשער כבר ננעל. “כן, רכוש". רוזי בחרה להתקרב אליה. בעבר למדה אומנות לחימה כלשהי וחשבה שעל אישה כמו שעמדה מולה תוכל לגבור. “אני חושבת שכדאי שתלכי" איימה וחיפשה בכיסה אחר השלט של השער. כשמצאה את הכפתור מתחת לבד לחצה עליו אך הוא לא נפתח. “אני חושבת שכדאי שאשאר, ושאת תעשי את מה שאומר לך לעשות". במסגרת עבודתה פגשה רוזי כמה טיפוסים עם ביטחון מופרז, אך לא עד כדי כך. המלכה התקרבה אליה, סוגרת את המרחק המועט שנותר ביניהן. רוזי נבהלה, אך לפני שהספיקה ללכת אחורה הרגישה דקירה קטנה בירך. “את מבינה עכשיו למה?”. רוזי ניסתה להסתובב אך גופה כולו הרגיש כבד משיכלה לשאת. “לא? אין דבר.. לכי לישון שפחה שלי, כשתתעוררי יהיה לנו את כל הלילה להסביר".

כשהתעוררה מצאה את עצמה ערומה, קשורה אל קצוות המיטה שלנו כשרגליה מפוסקות ומשהו חודר אל הכוּס שבינן. אך לא נבהלה. זה הרגיש כאילו היא חולמת. אולי לצינור האינפוזיה המחובר אל זרועה היה לכך קשר. תחושת רכות אין סופית עטפה אותה. המלכה, מבחינה כי התעוררה, פנתה אליה: “איך ישנת יקירתי? אני מקווה שטוב מפני שמלאכה רבה עוד לפנינו. תסלחי לי על שנאלצתי לסמם אותך. את פשוט נראית לי חזקה ואני אוהבת את הנשים שלי חלשות. את יודעת, כנועות, חסרות אונים. את נהנית מהתערובת שלי?”. רוזי לא הצליחה לענות. “אני חושבת שכן, רקחתי אותה במיוחד בשביל בנות כמוך. בנות חכמות שצריכות ללמוד שיעור על מקומן". רוזי ניסתה לדבר פעם נוספת אך כל שיצאו מפיה היו גניחות. “אני יודעת מתוקה שלי, קצת קשה לך לחשוב, אבל זה בסדר, בקרוב תגלי שהדבר היחידי עליו את צריכה לחשוב הוא עלי. ואת זה כבר יהיה לך הרבה יותר קל לעשות".

"אגלה לך סוד קטן: בקרוב אוציא את המחט אותו הכנסתי לזרוע שלך בשביל שתוכלי לחזור ולשלוט בעצמך, כמו אישה אמתית. עם זאת, הדילדו הארוך הזה יישאר בתוכך. לצידו גם הקולר המיוחד אותו הבאתי לך. מהודק וצמוד אל הצוואר היפה שלך. והוא לא סתם קולר.. תביני, אם תתנהגי יפה הוא ידאג שתרגישי טוב ואם תתנהגי לא יפה, אז הוא ידאג שיכאב לך. שיכאב לך מאוד. לא תוכלי להוריד אותו ואם תנסי הוא יעשה שתחזרי לישון, ואז כל שאצטרך יהיה להרים אותך ולקשור אותך חזרה לכאן. זה ברור שפחה?”. רוזי, עדיין לא בטוחה אם חלום זה או מציאות, הנהנה בחיוב. “יופי" אמרה המלכה והוציאה בעדינות את המחט מתוכה. את מעט הדם שיצא בעקבותיו ספגה בעזרת צמר גפן ורדרד. "עוד כמה דקות תחזרי לעצמך, רכוש שלי, ואז נוכל להתחיל".

…

את ההודעה קיבלתי למחרת בצהריים. היא הייתה מרוזי. "בוא הביתה" נכתב בה. מצאתי תרוץ לעזוב את העבודה ונכנסתי למכונית. הייתה זו שעת עומס אך הכרתי כמה קיצורי דרך ותוך עשרים דקות כבר עמדתי מול השער החשמלי, מחכה שיפתח. מחנה את המכונית ניגשתי אל הדלת ועמדתי לפתוח אותה, אך נזכרתי כי נתתי את המפתח למלכתי. דפקתי עליה והיא נפתחה בחריקה קלה, מישהו לא נעל אותה. “תכנס" נשמע קולה של רוזי מהמטבח. הלכתי לקראתה. כבר מהמסדרון יכולתי לראות אותה, עומדת לצד שולחן האוכל, לבושה במדי עוזרת בית לבנים ושחורים, כמו בסרטים. ליתר דיוק: לבושה בחצי מדי עוזרת בית. לרגליה היו רק זוג תחתונים ורודים עם מה שנראה כמו דילדו בולט מתוכם. קשה היה לומר בדיוק באיזה צבע היה הוא מתוך הכתם שנוצר סביבו, אך גם לא היה זה משנה. לצידה ישבה על אחד מכיסאות המטבח המלכה. שלי, ומעכשיו הנחתי, גם שלה. ברגע שהבחנתי בה ירדתי על ברכי. אלא אם הורתה על כך בפירוש אין לעמוד בפניה, ומפני שלא קיבלתי הוראות אחרות כל שיכולתי היה להמתין ולציית. “ברוך הבא לבית שלי" אמרה והצביעה על הכיסא מולה, “אתה מוזמן לשבת". מיהרתי להתיישב והשפלתי את מבטי שלא אביט בטעות בעיניה. “תסתכל על השפחה שלי" פקדה עלי והבטתי ברוזי. “אתה יודע איך קוראים לה?” שאלה אך שינתה את דעתה. “בעצם" פנתה אליה, “תספרי לו איך קוראים לך". “קוראים לי עשרים וארבע" ענתה. “ומה התפקיד שלך?”. “אני שפחה צייתנית". “מה היית לפני כן?”. “זה לא משנה". “עד מתי תצייתי לי?”. “לתמיד". מלכתי חייכה. “עד לפני כמה שעות היא עוד ניסתה להתנגד, אבל רצף מדויק של אורגזמות שבר אותה סופית. כמה אני אוהבת את הרגע שבו אתם מוותרים. נוטשים את האישיות שלכם ומתמלאים בשליטה שלי”.

"אתם הזוג הראשון שכבשתי, אתה יודע? מעניין מה אעשה אתכם. הרי יש לי עכשיו עוד בית ועוד שתי מכוניות. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפני. אקח אתכם לאחוזה תחילה, זה בטוח. לעשרים וארבע יש עוד הרבה ללמוד, אבל אחר כך.. השכנים שלכם חמודים. אני בטוחה שאפשר יהיה לסדר את הדברים כך שגם הם, עם קצת שכנוע, ישמחו לציית לי". היא צחקה לעצמה. “עד אז" פקדה עלינו ופתחה את רגליה "בואו ותראו לי כמה אתם כנועים". שנינו ירדנו אל הרצפה וזחלנו לעברה. מעולם לא שמחנו כך שאנו רכוש.

עברה שנה מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו. אולי קצת יותר, אלו מסוג הדברים שאינם משתלבים בחיים הרגילים ובדיעבד קשה לומר מתי ואיפה קרו. עברה שנה אך כשניגשה אלי ברחוב והניחה את ידה על כתפי היה זה כאילו לא נפרדנו מעולם. אלמלא מוקפים היינו אנשים כורע הייתי היכן שעמדתי, אך בהיותנו במקום ציבורי לא יכולתי אלא להשפיל את מבטי ולצחוק במבוכה. “לא התקשרת אלי" אמרה. “לא" עניתי וקיוויתי שלא תבקש לדעת למה. “לא התקשרת אלי על אף שהבטחת שכך תעשה אחרי הפעם האחרונה בה נפגשנו".

שתקתי. אף כי הבטתי ברצפה ידעתי שהיא מביטה בי. רגעים ארוכים חלפו כך עד ש-“בוא איתי" אמרה ואחזה בידי. לפני שהספקתי להגיב משכה אותי הרחק ממרכז הרחוב ואל תוך סמטה חשוכה מעט. זו קלישאה לא קטנה, אני יודע, אך כך היה. המשכנו ללכת עד שמצאנו את עצמנו מאחורי אחד מפחי הזבל הגדולים. “כאן" הורתה לי, “עכשיו". ירדתי בבת אחת אל ברכי. “זה מרגיש יותר טוב, לא? אל תדאג.. אתה לא צריך לפחד. לקח לי הרבה זמן למצוא אותך אבל עכשיו שאנחנו ביחד אני יכולה לומר את מה שרציתי: אין לך את הזכות לעזוב. זה ברור? עבדים לא הולכים אלא אם אומרים להם, ואתה נעלמת מבלי שהסכמתי לכך”. לא אמרתי דבר. רציתי לקום ולברוח, זה שהיא מצאה אותי לא אומר שתוכל להחזיק אותי כאן בכוח. נכון? הרעיון היה מפתה לרגע, אבל אחרי מה שעשתה לי בפעם הקודמת לא אוכל לחזור לשם. לחדר החשוך בו החזיקה אותי, לבית הענק ההוא אליו היה עלי להגיע בכל פעם בה דרשה. כן, עשיתי את עצמי מסכים, אבל בפועל היא כפתה עלי את הכל. בקסם הזה שלה, בפיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו. כמה שהיית רוצה לברוח כך ידעה לגרום לכך שתרצה אותה עוד. לשרת אותה ולנשק וללקק, לבזות את עצמך כמה שתוכל רק בשביל לרצות אותה. “הנה" חשבתי לעצמי, “זה שוב משתלט עליך". אולי מתוך הבהלה לא הבחנתי בשתי הזרועות החסונות שכבר המתינו מאחורי. שברגע בו ניסיתי לקום החזיקו בי והצמידו אותי אל רצפת הסמטה המלוכלכת. “עבד שתיים-עשרה" פנתה אלי בעוד זרוע אחת החזיקה אותי במקומי ויד שנייה כיסתה את פי, “אתה בוודאי זוכר את עבדים שש וארבע". לפני שהספקתי להגיב הרגשתי דקירה קטנה בצווארי. “אל תדאג" שמעתי אותה אומרת, “זה רק משהו שיעזור לך להירגע". העולם החל להתערפל. היד הורמה מפי אך כבר לא הצלחתי לדבר. הזרוע הרפתה מאחיזתה אך לא יכולתי לזוז. “עצום עיניים" שמעתי אותה אומרת, "כשתעורר תהיה בַמקום אליו אתה שייך”.

התעוררתי בחדר. לא היה עלי לזוז על מנת לגלות שאני כפות. שידי קשורות כל אחת אל קצוות המיטה וכך גם רגלי. אני גם ערום, מלבד סרט הדבק שצמוד לפי. בפעם הקודמת לקח ארבעה חודשים עד שהרשתה לי לומר משהו, אני מניח שאצטרך לעבוד בשביל הזכות הזאת פעם נוספת. אחרי רגעים ארוכים של המתנה פקחתי את עיני. ציפיתי למצוא את עצמי לבד, בחושך, אך ארבעה היו עמי והחדר היה מואר. גרוע מכך, מעל המיטה עליה שכבתי הותקנה מראה עצומה. היא רוצה שאת כל שיקרה אוכל לראות, וגם את כל מה שקרה עד עכשיו. מישהו "ניקה" אותי. ככה היא קראה למה שהיא עושה לעבדים החדשים. נשטפתי וכל שערה מתחת לפני גולחה. בפעם הקודמת הסכמתי לכך אבל עכשיו.. עכשיו אף אחד לא שאל אותי. החלטתי להסתכל סביבי. עבדים ארבע ושש עמדו לפני המיטה. עצומים היו כפי שזכרתי אותם, ממתינים במקומם לאחוז בי אם, איכשהו, אצליח להימלט מהחבלים שהצמידו אותי למיטה. לצדדי עמדו חמש-עשרה ועשרים ושתיים. שתיהן יפות, שתיהן הגיעו אחרַי. אני זוכר את עשרים ושתיים במיוחד. נדמה לי שהייתה עורכת דין לפני שהגיעה לכאן. היא הייתה אמורה לתבוע את המלכה על משהו אך יצאה מהחקירה כשהיא משוכנעת שהדבר היחיד אותו היא רוצה לתבוע הוא את זכותה להיות שפחה. חמש-עשרה הקדימה אותה בכמה חודשים. המלכה מצאה אותה ברחוב וחשבה שתתאים לה. היופי הוא, שכשמישהו מוצא חן בעיני המלכה כל שהיא צריכה הוא כמה מילים בשביל להביא אותו לכאן. אני זוכר אותה מעט מבולבלת כשהגיעה, עם מין מבט של "מה אני עושה פה", אבל אחרי דקות ספורות עם המלכה כבר עמדה כמו שהם כולם עומדים כעת. ערומה ושותקת, כאילו תשוקתה היא שמחזיקה שכופתת אותה אל מקומה.

מחשבתי העיקרית הייתה "עכשיו מה". בפעם הקודמת הרשתה לי לבוא וללכת בתנאי שבכל פעם בה תתקשר אעשה את כל שביכולתי על מנת להגיע. עתה, כשניסיתי לברוח, לא תיתן לי לעזוב פעם נוספת. בדיוק כמו העבדים שהקיפו אותי ואלו שמילאו את יתר הווילה. העניין היה שלא ידעתי איך עשתה להם את זה. את שכינתה "השלב האחרון" תמיד עשתה לבד. אנחנו סייענו בהכנות, אך הרגע בו אחד מאיתנו הפך לעבד מושלם היה רק שלו ושלה. לא הספקתי לענות על כך לפני שנכנסה. לפני שפתחה את הדלת וצעדה פנימה, נעצרת למרגלות המיטה. העבדים האחרים לא הביטו בה. אפילו להסתכל עליה אסור להם מבלי שתינתן להם רשות. מורגל כבר, וחושש להיענש פעם נוספת, השפלתי גם אני את מבטי. “איך אתה מרגיש?” שאלה אותי, מושכת את סרט הדבק מפי. “טוב" עניתי. הסטירה פגעה בי לפני שהספקתי להתחרט. על אף האלימות הפתאומית, קולה נותר רגוע. “אתה יודע שזו לא התשובה הנכונה. בוא ננסה פעם נוספת: איך אתה מרגיש?”. “איך שתרצי שארגיש" השבתי, מנסה לעצור את הדמעות שהחלו פתאום מטפסות בגרוני. היד שלפני רגע הכתה בי ליטפה עתה את לחיי המאדימה. “נכון מאוד, ואני רוצה שתרגיש בושה". “אני מרגיש בושה" מיהרתי לענות, היד ליטפה גם את לחיי השנייה. “אתה מרגיש שעליך להיענש על שעשית?”. “אני מרגיש שעלי להיענש על שעשיתי". “עבד טוב" אמרה וחייכה לעצמה. מתרוממת מעלי קמה מהמיטה ופנתה לצאת מהחדר. לפני שסגרה את הדלת אמרה: "אתם יודעים מה לעשות", וכיבתה את האור. נותרנו חמשתנו לבד.

והם אכן ידעו. תוך שניות ספורות פרמו חמש-עשרה ועשרים ושתיים את הקשרים שהחזיקו אותי במקומי. מקימות אותי מהמיטה הובילו אותי אל מאחוריה. היה זה חלק בחדר אותו טרם ראיתי ורציתי ללכת לאט, אך הן משכו אותי קדימה עד שגופי כולו נתקל בחפץ כלשהו, עטוף בד רך ופרוותי. די היה בתחושה לזהות אותו. היה זה האוכף ההוא, זה אליו עבדים נקשרו לפני שעבדים אחרים, או לפעמים המלכה בעצמה, מזיינים אותם משני הצדדים. “המלכה ביקשה שנזכיר לך את מקומך" אמרו יחדיו לפני שדחפו אותי קדימה והשכיבו אותי על בטני. מהר משיכולתי לקום בחזרה כפתו את ידי באזיקים הממתינים. רגלי היו הבאות בתור. חיכיתי לבואם של ארבע ושש, אך צעדיהם הכבדים לא נשמעו. במקומם שמעתי את שהביאו אותי הנה נעות במקומן, כאילו לובשות משהו. מדים אולי? הן עומדות לצאת? בטח יש להן עיסוקים אחרים לדאוג להם בזמן שהגברים עושים את העבודה. רק כשמוט הפלסטיק חדר לתוכי הבנתי. את הגניחה שנפלטה מתוכי ניצלו על מנת להכניס את הדילדו השני אל פי. לפני שהבנתי את שקורה, העונש התחיל.

"אם תתנגד זה יכאב יותר" אמרו, מתואמות למופת. לא ראיתי אותן אך ידעתי שמבטן ריק. משהו בשליטה של המלכה גורם לכך שלא תצליח לחשוב על כלום מלבד על לרצות אותה. משהו במה שהיא עושה להם בשביל שיצייתו בלי שאלה. עשרים ושתיים הניחה את ידיה על המותניים שלי בזמן שחמש-עשרה אחזה בכתפי. הרפתי כמה שיכולתי את הגרון. כשהמלכה רוצה להשתמש בך, ידעתי מהפעם שעברה, אין אף טעם לסרב. זה נמשך עשר דקות בערך. פעם דחפה חמש-עשרה ופעם עשרים ושתיים. בסופן כמעט שלא הייתי בהכרה. משהו בערבוב הכאב והעונג הזה גורם לכך שתשכח איפה אתה, ומה קורה בדיוק, ומה נעשה לך. אתה נותר כלי שאחרים משתמשים בו וזה אפילו לא מרגיש לך מוזר. אם יש משהו שהמלכה יודעת הוא איך לשים אנשים במקומם, ומקומי גיליתי, היה בקצו השני של החדר. מפני כך חמש-עשרה ועשרים ושתיים הסירו את האזיקים שאחזו בי, מפני כך הרימו אותי – בקלות רבה – והניחו אותי על ברכַי מול שש וארבע, שהמתינו גם הם ערומים, עם זין עומד. עד מהרה גיליתי שמה שחיכו לו היה הגרון שלי. “תמצוץ" אמרו לי חמש-עשרה ועשרים ושתיים ועשיתי כבקשתן. מוט הפלסטיק הקר התחלף עתה בבשר חם ופועם. ארבע אחז בראשי וקירב אותי אליו, אחר כך שש ואחר כך שוב ארבע. כל העת עמדו חמש-עשרה ועשרים ושתיים לצדדי, עם ידיים מאחורי הגב, ממתינות לזמנה של הפקודה הבאה אותה קיבלו ממלכתנו. ארבע היה הראשון לגמור בתוכי, כשהבחין שאין עוד מקום בפי, סובב את פני לכיוונו שש וגמר על מצחי ועל לחיי. “תישאר כך" אמרו השפחות בתיאום אליו כבר הורגלתי. “אל תזוז, אל תדבר, פתח את הפה מעט". הנוזל החם והמתקתק שמילה אותי נטף עתה משפתי. ארבע ושש זזו ממקומם ונעמדו מאחורי גם כן. מצאתי את עצמי כורע מול הדלת.

“אז.. למדת את הלקח?” שאלה אותי המלכה כשזו נפתחה. הנהנתי, מתיר לנוזל להישפך על חזי העירום. ”תסתכל עלי" הורתה, “עבד טוב". “אני רוצה שתבלע את הכל בבת אחת. מוכן? אחת.. שתיים.. שלוש!”. בלעתי מבלי להסס, המחשבה על השיעור שיגיע אם לא אעשה זו הייתה מספיקה על מנת לשכנע אותי. “יש משהו שתרצה לומר לי?” שאלה וידעתי כי זהו המבחן שיקבע את עתידי. “אני מצטער" מיהרתי לומר, “אני רוצה לחזור להיות העבד שלך". “אני יודעת" השיבה, “ובגלל שעשית עבודה טובה כל כך אתן לך להיות העבד שלי לתמיד". מבלי להוסיף מילה ניגשה אל כורסה שהמתינה בפינת החדר החשוך. חמש-עשרה ועשרים ושתיים משכו אותי אליה והניחו את ראשי בין ירכיה. רק כשהייתי קרוב הבחנתי שאינה לובשת תחתונים. למעשה, היה זה הדבר האחרון בו הבחנתי לפני שהריח שלה ערפל את תודעתי. הכל הרגיש לי כמו חלום פתאום, כמו דבר אמיתי, אך שאינו מתרחש במציאות. “אתה אוהב את זה?” שאלה אותי. “אתה לא צריך לענות, או ללקק או לנשק, רק לנשום". “תן לפרומונים המושלמים שלי להשתלט על המחשבות שלך, להעניק לך משמעות חדשה". פתאום הכל היה ברור לי, פתאום ידעתי למה צייתו לה כולם ללא שאלה. כל מה שצריכה הייתה היה להעניק להם טעימה אחת מהמתיקות האין סופית הזאת, והם היו שלה. זה מה שעשתה לעשרים ושתיים ולחמש עשרה ולארבע ולשש. זה מה שהיא עושה לי בשביל שלא אעזוב אותה לעולם. רציתי אותה כל כך. רציתי יותר מכל דבר.

כשסיימה איתי הורתה לארבע ושש שהמתינו מאחורי למשוך אותי בחזרה אל המיטה. תוך רגעים שכבתי על גבי, בוהה במראה הגדולה שעל התקרה. ראיתי בה עבד, עבד שיעשה הכל בשביל לרצות את המלכה. עשרים ושתיים וחמש-עשרה התמקמו לצידי. לפני שיצאה מהחדר פנתה אלי פעם נוספת: “סיפרת לי פעם שיש לך מישהי.. אישה.. לא? אני חושבת שארצה להכיר אותה".

רציתי אותה ערומה, חסרת אונים. רציתי שלא תוכל לזוז. לא בגלל חבלים או שלשלאות או שארכן מעליה ואצמיד אותה לרצפה. אלא בגלל שלא תוכל לעשות כלום מבלי שארשה לה. כך שאם אשתוק תישאר קפואה במקומה. כמו בובה שאלמלא מזיזים אותה אינה קיימת. רק כשמושכים בחוטים שלה היא מתמלא פתאום חיים. אפשר לגרום לה לכרוע ולהתחנן ואם רוצים גם להתפשט ולגעת בעצמה. אפשר להשכיב אותה על המיטה ו.. טוב, אלו דברים שעדיף לשמור בלב. בינתיים הרי היא רק יושבת מולי. מסמיקה מעט וגם אני נבוך, אם להודות באמת. עשיתי את זה פעם או פעמיים. עשיתי אבל בה יש משהו אחר. יש נשים שגם אם אתה חושב שתהרוס לא אכפת לך לנסות. הכי הרבה תפסיד דבר אותו לא באמת רצית. מי יודע למה, על פניו היא בדיוק כמותן. גם הן ישבו כאן על הרצף שבין חשש לפיתוי. מושכות מטה את השמלה הקצרה מדי איתה באו. מלטפות את שערן ונותנות ליד ליפול אל בין הרגליים, כאילו להוביל אל המקום בו חפצות. היא כמותן אבל אני רוצה יותר מלשלוט בה. יותר מלהכאיב לה עד שתשמח. מוקדם יותר סיפרה לי שהייתה רבה עם בנים בכוונה, מציקה להם עד שלא הייתה להם אפשרות אלא לתפוס אותה, להחזיק חזק, והיא הייתה נאבקת עד שמרגישה את הרטיבות ההיא שאהבה כל כך ואז מרפה בשביל שישחררו. התרגיל, הסבירה, היה לצחוק כאילו היה זה רק משחק ואז להיעלם למקום בו אף אחד לא ימצא אותה. אולי זה האופן בו גילתה לי על שעשתה במחבואים ההם.. עד שמצאתי אותה. היא מרימה את הכוֹס בשביל עוד לגימה. כבר שתינו כל אחד שתיים ועכשיו אנחנו חולקים את החמישית. כשנסיים אבקש חשבון.

במונית חזרה כבר הספקנו להתחיל. בכל פעם בה היינו בטוחים שהנהגת לא מביטה נגעתי בה. אורות הרחוב מילאו את הרכב אור חם אך חלש. אומנם לא ראיתי אותה אך ידעתי שהיא נהנית. “זה פה?” שאלה הנהגת כשהגענו. אפילו לא שמתי לב. “כן" עניתי לה, “כמה?”. “שישים ושתיים" ענתה לי ומיהרתי להוציא את הכרטיס. יכול להיות שנתתי לה אותו ביד דביקה מעט. ירדנו מהמונית והתחלנו לעלות במדרגות. “זו קומה רביעית" אמרתי לה כאילו להקל על המתח. “חבל שלא הזמנת אותה להצטרף". “את מי?”. “את הנהגת". “את חושבת שהיא הייתה רוצה?”. “אני חושבת שכל אישה רוצה להיות שפחה עמוק בלב". “אני..” היססתי. “כל אישה רוצה להיות חפץ שאין לו עונג גדול יותר מאשר שמשתמשים בו". “אולי זה נכון" השבתי. “תאמין לי, היא הריחה אותי כשהיינו שם, אני מכירה את החיוך הזה שהיא חייכה לעצמה". תהיתי אם הייתי עכשיו בתוך אחת הדירות הייתי שומע את השיחה שלנו, אך עד מהרה החלטתי שזה לא משנה. אני לא מכיר כאן אף אחד וגם ככה את הקול שלי לא יזהו. “תדמיין אותה ערומה לידי, עושה כל מה שתגיד לה". עצרתי והצמדתי אותה לקיר. מניח יד אחת על פיה הודעתי: “את זו שכאן בשביל לעשות את שאומרים לך, לא בשביל להציע רעיונות". היא צחקה מבעד לידי. כשהורדתי אותה השיבה "אתה צודק, אני מתנצלת". פתחתי את הדלת ונכנסתי ראשון אל הדירה החשוכה.

היא נכנסה אחרי. לרוב כשאדם מגיע אל מקום חדש הוא מביט סביבו, אך מבטה הופנה רק מטה. ידעתי למה. ידעתי גם שמכאן הלאה לא תגיד דבר שאינו תשובה לשאלותיי. עיניה התכווצו מעט כשהדלקתי את האור ונותרו כך למשך כמה רגעים. לבסוף החליטה לעצום אותן. להתפשט כשאינה רואה את שמביט בה.להוריד את החולצה ולתת לה ליפול על הרצפה לצידה. אז את החזייה ולבסוף את המכנסיים. כשנותרה רק בתחתונים הפשוטים עמם באה קפאה במקומה. “ידיים מאחורי הגב" הורתי לה והיא צייתה. חייכתי כשהבחנתי בכתם המתפשט על מעט הבד שהסתיר את שבין רגליה. רציתי לראות. “תבחרי אצבע אחת, ורק איתה תפשטי את התחתונים". היא בחרה באמצעית. “בכל פעם בה תתפתי לגעת בעצמך תצטרכי למשוך אותן מעלה ולהתחיל מהתחלה". שמחתי לראות אותה עוצרת, חושבת לעצמה. בשביל משימה כזאת צריך טכניקה. הרי רצתה שהתחתונים ירדו אבל יש גם את הרטיבות ההיא, שקוראת לאצבעותיה לבוא, ולהיכנס, ולצאת ולהיכנס עד שלא תצליח לעמוד על הרגליים ותהיה חייבת ליפול אל הרצפה עליה הוסיפה להביט. חייכתי לעצמי. טוב יהיה אם תצליח במשימה, טוב גם אם תיכשל.

“אני רוצַה לשאול שאלה" אמרה פתאום. “אסור לך" השבתי. “רק אחת" ניסתה פעם נוספת. “אחת בלבד" הסכמתי וחיכיתי. שפתיה נותרו פרודות מעט, האצבע בה בחרה ריחפה מעל הבד הממתין. קולות מעטים נשמעו מהרחוב למטה. של נשים בעיקר אך גם של כמה גברים. חלקם תוקפניים יותר וחלקם מתגוננים. חלקם שלווים וחסרי כל מטרה. “אתה תרשה לי לגעת בעצמי, אחר כך?”. “אני לא בטוח" השבתי ומשכתי אלי את הכיסא לצידו עמדתי. ראיתי איך למשמע הגרירה כמעט ופקחה את עיניה, אך בחרה להשאיר אותן עצומות. היא שתקה. “למה את שואלת?”. “כי אני לא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה זמן". התיישבתי על הכיסא והבטתי בה. “את תעמדי במה שיידרש". “אני לא" ענתה, לוקחת צעד אחורה ומצמידה את גבה לקיר. ירכיה שהיו עד עתה צמודות זו לזו התרחקו מעט. ידה הלכה והתקרבה אל שהמתין לה ביניהן. “אם את מתעקשת" המשכתי כמודה בהפסד וקמתי ממקומי. למשמע צעדי עצרה פעם נוספת. ידה כבר הייתה עמוק בתחתונים.

הנחתי את ידי מעל ידה ונעמדתי קרוב ככל שיכולתי אליה. את ידי השנייה הנחתי מעל עיניה שנפקחו לרגע. היא ניסתה לנשום עמוק. ניסתה אך הריגוש היה רב מדי. ככל שרצתה להיראות שלווה לא יכלה אלא לשוב אל הנשימות המהירות ההן. אצבעותיה ניסו לזוז מתחת לאחיזת ידי. די היה בתנועה המועטה לגרות אותה ולעודד אותה להמשיך. “את רצית את זה, לא?” שאלתי והיא הנהנה. בכל פעם בה הכניסה את אצבעותיה עמוק יותר התקרבתי אליה גם אני. פניה היו מונחות עתה מעל לצווארי. לרגע ניסתה לנשק אותי אך הצמדתי את ראשה חזרה לקיר. “אם רצית לדאוג לעצמך" אמרתי, “את תדאגי רק לעצמך". היא הנהנה פעם נוספת. הותרתי לאצבעותיה מעט מרחב. די היה בתנועה המעגלית שהתאפשרה לה שתאבד את שיווי המשקל. שהעונג יהיה רב מדי ותרד על ברכיה, מניחה יד בודדה על הרצפה לפני שגופה כולו נופל אליה. נותרי עומד מעליה כמה רגעים לפני שירדתי אל צידה. נשכב כשגבי על הרצפה הקרה משכתי את גופה הרפוי עד שראשה היה מונח על חזי. לרגע לא עצרה מלגעת, לרגע לא הפסיקו הגניחות הקצרות להימלט מבין שפתיה. למעשה הלכו והתגברו עד שחששתי שמא השכנים ישמעו אותנו. יודע כי כבר לא תוכל לעצור, הנחתי את ידי האחת מעל פיה. השנייה, מבקשת לעזור, הצטרפה אל אצבעותיה.

והנה, היא לא יכלה לזוז. החבלים העבים לפתו את ידיה והצמידו אותה למיטה. גם רגליה היו קשורות, אך בחבל אחד. כלומר, קשורות זו לזו, מבלי אפשרות להיפתח. הדבר היה תמוה בעיניה, אם לומר זאת בלשון המעטה. הרי הוא הבטיח לזיין אותה בלי סוף, להשתמש בה כמו חפץ שאין לו אף שימוש אחר. איפה הוא מתכוון לדחוף את הזין שלו, אם הרגליים סגורות כל כך? בעודה שוכבת חשופה תהתה אם רצה בכלל להשתמש בפיה. גם זה חור כמובן, ובמצבה הנוכחי לא תוכל לעשות הרבה על מנת להתנגד. המחשבה גרמה לה ללקק את שפתייה. היא רצתה להיות מוכנה בשבילו. פתוחה וכנועה ככל הניתן. מרטיבה את לשונה, ניסתה להרפות כמה שיכלה את גרונה. אחרי הדברים שאמר לה, הנגיעות הקטנות, היא תעשה כל דבר על מנת לרצותו. גם אם זה אומר לתת לו לדחוף את הזין שלו עמוק ככל הניתן, להרגיש כמו זונה מהסוג המלוכלך ביותר. כמו אלו שרואים בפורנו עם האיפור ההרוס והזרע שנמרח על כל הפנים. כמה היא רצתה להרגיש שהשתמשו בה, שניצלו אותה עד תום. כל כך רצתה זאת שבפעם הראשונה הצטערה על היותה קשורה. הרי עם הרצון בא הצורך לגעת, ומאבק קצר בחבלים גילה שלא תוכל להביא אותו על סיפוקו. היא תצטרך לחכות לו, לחכות ולהתחנן שיעשה בה כל מה שרק עולה בדעתו. היא תצטרך להשפיל את עצמה ו – חשבה בעודה מושכת בחבלים חזק אף יותר – להיות שלו. להפוך לרכושו של אדם אחר, לשכוח שפעם הייתה של עצמה. הכל בשביל, בשביל מה? לא תוכל לומר "לא" יותר, ולא לסרב, ולא להביע את דעתה. היא תהיה חפץ, והמחשבה, כמה שהפחידה אותה, כך גירתה אותה יותר. זה אפילו לה היה צריך להיות הוא, כל אחד שיעבור. היא תיתן את עצמה לכל אדם. אפילו לתנועות האוויר, לרוח, אם תסכים לחלוף בין רגליה. ואז, אז הבינה מדוע קשר אותן זו לזו. "כלבה חרמנית" דמיינה את קולו אומר לה, צוחק ויוצא מהחדר פעם נוספת. היה זה הרגע בו הבינה כי רוצנו הוא שקובע, היא שלו, ותחכה כמה שרק תהיה צריכה.  

[רשימת נושאים בסוף הסיפור]

נועה נותרה על ברכיה. ידיה היו מקופלות מאחורי גבה והיא הביטה בחדר הריק שלפניה. האיש אמר לה לא לזוז, אז היא לא זזה. היא לא באמת ידעה מי הוא, אבל את כל שביקש ממנה עשתה מייד. אפילו עכשיו כשהותיר אותה בתנוחה הזו, לא נוחה ככל שתהיה. מדי פעם הזיזה את ראשה בשביל לוודא שהיא אינה קשורה איכשהו. הסתכלה על ידיה, הסתכלה על רגליה, אך דבר לא החזיק אותן במקומן. “תקומי” הייתה אומרת לעצמה, אך גופה לא ציית. איכשהו, הוא גרם לה לרצות להישאר כך. אם היו שואלים אותה לפני שבוע הייתה אומרת שלעולם לא הייתה מרשה לעצמה להגיע למצב הזה. ערומה, צייתנית, מושפלת. אבל כשפגשה בו משהו בה השתנה. התשוקה שעורר בה השתלטה על חייה ולא אפשרה לה מנוחה. מאז הפעם הראשונה בה פנה אליה לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו. בבית, בלימודים. בכל פעם בה ניסתה לחבר שתי מחשבות זו אל זו, מחשבה עליו הייתה מפרידה ביניהן.

באותו יום בו נפגשו, כשעמדה מולו שותקת, הוציא מכיסו פתק קטן והניח אותו בידה. “אני אהיה כאן כשתחליטי” אמר והצביע על הכתובת הרשומה. לפני שהספיקה לענות לו הוא הסתובב והלך. נועה נותרה לבדה באמצע הרחוב. היא לא ידעה מי היה הזר שפנה אליה, ולא היה לה איך לגלות. מסביבה הציפורים שרו, המכוניות חלפו ואנשים דיברו זה עם זה על דברים שכלל לא היו קשורים אליה. “איך הם לא שמו לב?” שאלה את עצמה. אם היה זה סתם עוד גבר מגעיל הייתה מבינה. אבל היה בו משהו אחר. היה בו כוח. כוח שלא יכלה להתכחש אליו, כמה שלא ניסתה. משהו בצורה שפנה אליה שבה אותה מייד. והיא לא הייתה אישה חלשה, ממש לא. כל אחד אחר היה נדחף הצידה. כל אחד אחר היה מוצא את עצמו מביט בה, מובך, בעודה מתרחקת במורד הרחוב. אבל לא הוא. הוא היה יכול להחזיק אותה שעות אם היה רוצה. כל תשומת הלב שלה הייתה ברשותו. יותר מכך, אם היה מבקש ממנה להצטרף אליו למקום אחר, פרטי יותר, הייתה הולכת אחריו כמו מהופנטת. נשימותיה הלכו ונמהרו. “מה עובר עלייך?” נזפה בעצמה, “את לא מכירה אותו!”. היא הרגישה שאנשים מתחילים להסתכל. בזווית העין הבחינה בספסל ישן וריק. בצעדים מהירים פנתה והתיישבה עליו. כמה אנשים המשיכו הלאה, אך חלק עדיין התסכלו. הדבר היחיד שעלה בדעתה היה להוציא את הפלפון מהתיק ולהתחיל לשחק בו. זה עבד, אנשים הפסיקו להביט בה והמשיכו בחייהם. נועה נאנחה. דקות ארוכות הוסיפה לשבת  ולהכחיש את סקרנותה, אך לבסוף נכנעה. לצערה, הניסיון לחפש את הכתובת באינטרנט לא העלה תוצאות. כך גם חיפוש של “תל אביב – איש פונה לנשים ברחוב בהצעות מגונות” לא הועיל. “תשכחי מזה” אמרה לעצמה. ואכן לכמה שעות הצליחה להדחיק את שזה עתה קרה לה, אך לא לאורך זמן.

באותו הלילה, כששכבה במיטתה חזרו ועלו בה המחשבות על אותו האיש. תחילה הן היו מעטות, אך עם כל דקה של בהיה בתקרה החשוכה הן הלכו והתרבו. הרי הוא לא יכל להיות עוד סתם מטרידן, הוא היה רהוט מדי, לבוש מדי, מרשים מדי. נועה הייתה רגילה ממזמן לתחושת הגועל שעלתה בתוכה במפגשים עם סוטים למיניהם, אך כמה שניסתה לא הצליחה למצוא אותה כאן. בדמיונה עברה שלב שלב אחר שלב, מהרגע בו ניגש אליה ללא הסבר, ועד שהחל לפרט בפניה את הבטחתו. בכל אותם רגעים לא קפאה במקומה, לא, היא ממש רצתה להקשיב לו. מה עבר עליה? אולי לעולם לא תדע. בעודה חוזרת על מילותיו פעם אחר פעם, חמקה מבלי שהרגישה ידה אל תוך מכנסי הפיג’מה הרפים. רצועת הגומי הדקה שהחזיקה אותם במקומם הלכה ונמתחה בעוד תנועותיה התעמקו עוד ועוד. כשטיפות זולגות במורד ידה, נועה נרדמה.

בבוקר קמה מאוחר משהייתה אמורה. בדרך כלל הייתה משאירה כמה תריסים פתוחים כדי שהשמש תעיר אותה, אבל לא הפעם. משהו גרם לה לשכוח. היא התמתחה במיטה וקמה לאט, מחפשת את דרכה אל ידית החלון. כשמצאה אותה לא פתחה אותו. “את עוד פעם מאחרת ללימודים” חשבה לעצמה בעודה נשענת חצי ישנה על הקיר, “הגיע הזמן שתתאפסי על עצמך”. בתנועה איטית פתחה את החלון והרימה לאט את התריסים. מסתובבת, הביטה בחדר המואר. מתוך הסנוור הראשוני, בין השמיכה אותה זרקה הצידה לקצה המיטה, המתין לה כתם קטן ורטוב. היא ידעה בדיוק במה מדובר, יותר מכך, היא לא ידעה איך הצליחה לשכוח. המחשבות איימו להציף אותה שוב, אך היא הצליחה לעצור אותן בזמן. “תנשמי עמוק” אמרה לעצמה, “תנשמי עמוק”. מרימה את מבטה מהמיטה חיפשה את השעון שהיה מונח תמיד על שידת הלילה. לא מבינה לאן נעלם, הקיפה את המיטה. והנה הוא, מתחת לגופייה עמה הלכה לישון. “מתי הספקתי להוריד אותה?” שאלה את עצמה, אך לא היה לה זמן לחשוב. השעון הראה חצי שעה עד שהאוטובוס בו היא נוסעת מגיע לתחנה. רצה בדירה מחדר לחדר הספיקה להתקלח ולהתלבש בזמן. לתחנה הגיע רק דקה לפני האוטובוס. “זה היה קרוב” חשבה לעצמה.

כשעלתה לאוטובוס התיישבה ליד החלון. הנוף בנסיעה היה מוכר, אבל עדיין מעניין מספיק בשביל להדחיק בעזרתו את המחשבות על האיש ההוא. “את עוד מעט תשכחי ממנו לגמרי” חזרה ואמרה לעצמה. היום היה יפה, מלבד כמה ענני נוצה בודדים, השמיים היו כחולים לגמרי. קרני השמש חיממו את חלון הזכוכית הגדול, נועה נשענה עליו ונאנחה. בראשה, ניסתה לחשב את הזמנים בהם תצטרך לעמוד מעכשיו ועד חזרתה הביתה. הרצאה ראשונה, הרצאה שנייה, מפגש לימוד עם סופי בספרייה ולסיום תרגיל בקבוצה המצומצמת. יום קצר בסך הכל. נועה אהבה את התואר, והשתדלה להצליח בו כמה שיותר. אפילו בימים שהיה לה קשה לעשות זאת, מעטים ככל שיהיו, לא הרשתה לעצמה לוותר. בעוד שהייתה עסוקה במחשבותיה, האוטובוס הלך וקרב אל האוניברסיטה. מהשמשה הקדמית נגלו עתה הקשתות שקישתו את השער הראשי. כשמערכת הכריזה הודיעה כי הגיעו לתחנה, נועה קמה וירדה מהאוטובוס. היא עשתה את זה כל כך הרבה פעמים בשנתיים האחרונות שלא הייתה צריכה בכלל לחשוב. הכל קרה מעצמו. כמעט מבלי שהבחינה, הלכה את כל הדרך ונכנסה לבניין החוג. רק שם, כאשר התעוררה בה התעייה היכן תרצה לשבת, עזבה את מחשבות התכנון. “נועה, נועה!” קרא לה קול מוכר. במרכז האולם ישבה סופי ושמרה לה מקום לצידה. נדחקת בין הכיסאות עשתה את דרכה פנימה.

“מה המצב?” שאלה סופי בחיוך. “הכל בסדר” ענתה לה נועה, שוכחת לגמרי את שקרה לה הבוקר. “בסוף לא דיברנו אתמול”. “כן, אני מצטערת, היה לי ערב קצת מוזר”. “הכל בסדר”. “אני יודעת שחיכית, הייתי צריכה לרשום תזכורת”. “הכל בסדר” הדגישה סופי והניחה את ידה מעל ידה של נועה. “השארתי את השעות האלו פתוחות, את עדיין יכולה להיפגש?”. “כן, כן, בטח! בספרייה, כמו שקבענו”. סופי חייכה אליה ואחזה בידה. “אל תדאגי, כולם שוכחים לפעמים”. כשהמרצה נכנסה מהדלת הצדדית עזבה סופי את ידה של נועה ופנתה לפתוח את המחברת. נועה חייכה לעצמה, רגעים כאלו היו מזכירים לה עד כמה טובה החברות ביניהן. בעוד המרצה מכוונת את המיקרופון שעל הפודיום, נועה הצמידה את כתפה לכתפה של סופי ולחשה באוזנה “תודה”. “אז על מה תהיה ההרצאה של היום” החלה לומר המרצה, ושתיהן פנו להביט בה.

בהתחלה ההרצאה הייתה מעניינת. הרי ההתחלה היא החלק הכי קל. מציגים בה את המושגים באופן כללי וכל אחד יכול להבין אותם. הקושי מתחיל כשנכנסים לעומק, כשמתחילות ההשוואות. במרבית ההרצאות הייתה מצליחה נועה לצלוח את הקושי, אבל לא הבוקר. בכל פעם שהמרצה הייתה מעבירה שקופית הייתה מוצאת את עצמה מאבדת ריכוז. בהתחלה ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בסתם מחשבות אקראיות, אך ההכחשה לא החזיקה מעמד. היא חשבה על האיש, היא חשבה על הלילה שעבר עליה! זה קרה שוב ושוב. נדמה היה לה שבכל פעם שהיא מפספסת משהו מדברי המרצה, היא פותחת חור נוסף דרכו נכנסות המחשבות. היא הסתכלה על סופי, אך היא נראתה לה מרוכזת לחלוטין בהרצאה. כך גם חבריה האחרים. ככל שעסקה במחשבות, כך התגברו. אולי לא נכון היה לומר שהיא עסקה בהן, אולי עסקו הן בה. הרי שליטתה בעצמה הלכה ופחתה מרגע לרגע. פרטי ההבטחה שנתן לה האיש עלו כל פעם יותר בבירור. מבוהלת, מצאה את עצמה נועה קמה אל השירותים. “סליחה, סליחה” לחשה לכל היושבים בשורתה. היא ידעה שגם המרצה מסתכלת עליה, הרי לא מקובל שמי שיושב באמצע קם תוך כדי ההרצאה, אבל היא לא יכלה לעצור את עצמה. משפתחה את דלת האולם, רצה נועה אל השירותים הקרובים. לשמחתה הם היו ריקים. נכנסת אל התא הקרוב ביותר, נעלה את הדלת והפשילה את מכנסיה יחד עם התחתונים. שביל רטוב נמרח במורד ירכה.

אם מישהו היה עומד בחוץ, וודאי היה שומע את רגליה הרועדות נתקלות שוב ושוב בקירות התא הצר. אך בפנים, בפנים נועה שכחה איפה היא. הבושה לא עצרה אותה, גם לא ההיגיון. אם אי פעם היה בתוכה קול שביקש ממנה להפסיק, אז הוא נמס ונעלם. מעלייה רצדו מנורות הפלורסנט. כל כתובת סוטה שמישהו השאיר חרוטה על הקיר נראתה לה פתאום מגרה. היא לא יכלה לעצור. גל אחר גל הכה בה. נועה כמעט שלא יכלה לזהות את עצמה, הרי רק לפני עשר דקות הייתה תלמידה מצטיינת. “מה את עושה” ניסתה לשאול את עצמה, אך אפילו את זה לא הצליחה. ככל שהבינה את היקף חוסר האונים, כך העונג הלך וגדל. “אל תגמרי” התחננה, כאילו היא ומי שישבה עתה על האסלה היו שתי נשים נפרדות, אך לא הייתה בכך תועלת. אף שכיסתה את פיה בידה, גניחות קטנות הצליחו לחמוק החוצה. מותשת, השעינה את ראשה על קיר התא, ועצמה את עיניה.

היא לא ידעה כמה זמן עבר כשתעוררה לקול צעדים נכנסים. מתחת לדלת המורמת יכלה לראות שתי נעליים אדומות וקטנות. היא הכירה אותן, אם כי באותם רגעים לא הצליחה לזהות. “נועה?” נשמע קולה של סופי מבעד לדלת. “כן” ענתה לה מהוססת. “הכל בסדר שם?”. שתי השניות שלקחו לה לענות הרגישו כמו נצח בעודה מנסה למצוא תירוץ טוב. סופי הכירה אותה שנים. “כן… קצת… כאבי בטן, את יודעת איך זה…”. “אה, בסדר, לא הבנתי פשוט. את רוצה שאני אביא לך משהו, יש לי אדוויל”. “לא, תודה” ענתה נועה, אך מיד התחרטה. “בעצם, כן, תביאי אחד” אמרה בעודה פותחת בזהירות את הדלת. סופי הוציאה את הכדורים מהתיק והניחה שתיים בידה. “נפגש בספרייה?” שאלה אותה. “כן, כמה דקות אני שם”. סופי יצאה החוצה, ונועה נותרה עומדה מול המראה הגדולה שמחוץ לתאים. “יכול להיות שהיא הבינה מה קרה? לא, לא, היא בטח הייתה אומרת משהו. אם כי, אולי היא מתביישת”. נועה הייתה חייבת לדעת, אבל לא היה סיכוי שתשאל. “אל תדאגי” ניסתה לשכנע את עצמה, “בפעם הבאה שנשתה ביחד היא בטוח תעלה את זה, את מכירה אותה. כן, כן, הכל בסדר… גם אם היא יודעת, היא לא תספר לאף אחד”. כמה נשימות ארוכות לאחר מכן יצאה החוצה והחלה ללכת לכיוון הספרייה.

באותו ערב חזרה נועה הביתה. התקלחה, התלבשה בפיג’מה, והכל התחיל שוב. היא לא יכלה לשלוט בזה. לא במחשבות, לא בידיים. כל בוקר הייתה קמה עם כתם גדול עוד יותר על הסדינים. כל בוקר לקח לה כמה שניות להיזכר לפני שהכול הציף אותה מחדש. כל בוקר היא הייתה קצת יותר קרובה לאחר את האוטובוס. ימי השבוע הפכו זה אחר זה ליותר ויותר קשים. ביום שלישי חברות כבר התחילו להעיר לה שהיא מתנהגת מוזר. עם כל תירוץ שהמציאה הרגישה שהן מאמינות לה פחות. “את מאבדת את זה לגמרי” הייתה אומרת לעצמה, אבל לא היה דבר שיכלה לעשות בנידון. ביום רביעי הגיעה לאוניברסיטה, אך בקושי בילתה רבע שעה בהרצאה לפני שהייתה צריכה לרוץ אחורה. היא כבר לא ישבה ליד סופי במרכז, היא אפילו לא ניסתה. הרי ידעה שהיא אינה יכולה לשלוט בעצמה. כשסופי שאלה אותה מה קרה, היא הסבירה לה שעדיין כואבת לה הבטן לפעמים, אז היא יושבת ליד הדלת ליתר ביטחון. סופי לא קנתה את זה, נועה ידעה, אבל לא היה לה מה לעשות.

למחרת, כבר לא הספיקה את האוטובוס. כשנכנסה למקלחת באותו בוקר המים שחלפו בין רגליה הזכירו לה את כל שניסתה לשכוח, והיא ידעה מה היא חייבת לעשות. דקות ספורות לאחר מכן, רצה עם התיק ביד, מצאה את עצמה מגיעה לתחנה בדיוק כשהאוטובוס עוזב אותה. היא רצתה לבכות. “איך זה קרה לך?” שאלה את עצמה, כשקול מוכר עלה מאחוריה. “תצטרפי אלי?” שאל.

היה זה האיש, נועה לא ידעה איך הוא מצא אותה שוב, או לאן הוא רוצה לקחת אותה, אבל היא הנהנה. מסופק, חייך האיש והתחיל ללכת. נועה נמשכה בעקבותיו. היא ידעה את מקומה. נכון, היא יכלה להסתובב ולהיעלם בין האנשים שהלכו לצידם ברחוב, אבל מה הטעם? הרי היא תחזור הביתה ותמשיך לחשוב עליו, עכשיו יותר מאי פעם. “הוא שולט בך, תשלימי עם זה” אמרה לעצמה, ומשקל כבד נפל מכתפיה. אנשים עברו לידם, אולי אפילו הסתכלו עליה, אבל זה שינה כלום. היא הביטה רק בו.  כל שהיה חשוב באותם רגעים היה להמשיך לצעוד. לא לדאוג, לא להתנגד. גם כשחשבה שהפחד עוצר אותה, גופה המשיך ללכת אחרי האיש. היה זה כאילו הוא אוחז בה ברצועה בלתי נראית והיא נמשכת אחריו חסרת אונים. אולי, אולי באמת. נועה ביקשה להושיט את ידה ולגלות, אך לפני שהספיקה הגיעו ליעדם.

היה זה בניין ישן, מהסוג שלרוב מיועד לשימור. נועה עמדה במקומה והביטה בו, פסלים קטנים קישתו את החזית. לקח לה קצת זמן להבין, אבל הם היו כולם של בני אדם. בני אדם בתנוחות שלא ראתה מימיה. על אף שהיו חדשות, עד מהרה הבינה מה משותף לכולן. בכולן הייתה דמות אח שולטת בדמות השנייה, זה היה ברור לחלוטין. לפעמים בעזרת חפץ, לפעמים במגע יד. פסלים של נשים עם גברים, נשים עם נשים, גברים עם גברים – כל זוג בתנוחות שעוררו בנועה תחושות שלא הכירה מימיה. עיניה עברו אחת אחת, מנסות לראות כמה שיותר, כמה שיותר מהר כשלפתע שמעה את קולו של האיש. “יהיה עלייך לבחור בעצמך אם להיכנס או לא. בפנים מחכים לך דברים נפלאים מכל דמיון. אבל דעי, אם תכנסי, תצאי אישה אחרת”. נועה חשבה שניות ספרות לפני שחצתה את סף הדלת. היא ידעה שהפיתוי גדול מדי. אם אי פעם היה לה סיכוי לעמוד בו, הוא אבד מזמן.

משנכנסו לבניין הוביל אותה האיש לחדר חשוך. “ברוכה הבאה” אמר לה, “זהו ביתך החדש”. “תודה” ענתה לו, כמעט בלחישה. “אני אלך להכין את שנצטרך היום. כשאחזור אצפה למצוא אותך ככה” הוסיף והצביע על ציור שהיה תלוי על הקיר. הופיעה בו אישה ערומה על ברכיה, ידיה קשורות מאחורי גבה, מבטה ריק וצייתני. נועה הביטה בו רק שניות ספורות, אך כשסיימה האיש כבר לא היה שם. מבלי לחשוב, פשטה את בגדיה. תחילה, חלצה את נעליה, ואז, כפי שהתרגלה לעשות בשבוע שחלף, פשטה במהירות מכנסיים ותחתונים. רק לאחר שירדה על ברכיה משכה מעלה את חולצתה. פתאום, הבינה שאפילו חזייה לא זכרה ללבוש כשיצאה מהבית, שלא לדבר על ספרי הלימודים. אולי ידעה שזה עומד לקרות? אולי הבינה עד כמה בלתי נמנעת הכניעה? זה לא שינה יותר. גלי התשוקה הציפו אותה בזה אחר זה. היא כל כך כל כך רצתה לגעת בעצמה. ידיה נאבקו להשתחרר ממאחורי גבה, אך הן ידעו כי אסור להן לזוז ללא הסכמתו. נועה חזרה והביטה באישה שבציור. היא רצתה להיות כמוה. עוברת פרט פרט, מהראש ועד הרגליים, ווידאה כי תנוחתה זהה לשלה. ככל שבהתה בציור כך דמיינה שהיא רואה בו את עצמה. מחשבות בודדות עברו בראשה: מה הוא עשה לה? מה היא תעשה בשבילו? אך ידעה כי אין טעם לענות עליהן.

דקות ארוכות חלפו לפני שצעדים במסדרון גרמו לה להזדקף.

הדלת נפתחה.

————————————————————————-

[ חוסר אונים – שליטה מנטלית – פיתוי אגרסיבי – אוננות ]
האירועים המוצגים בסיפור הם בגדר פנטזיה, שחקו באחריות.