[רשימת נושאים בסוף הסיפור]
נועה נותרה על ברכיה. ידיה היו מקופלות מאחורי גבה והיא הביטה בחדר הריק שלפניה. האיש אמר לה לא לזוז, אז היא לא זזה. היא לא באמת ידעה מי הוא, אבל את כל שביקש ממנה עשתה מייד. אפילו עכשיו כשהותיר אותה בתנוחה הזו, לא נוחה ככל שתהיה. מדי פעם הזיזה את ראשה בשביל לוודא שהיא אינה קשורה איכשהו. הסתכלה על ידיה, הסתכלה על רגליה, אך דבר לא החזיק אותן במקומן. “תקומי” הייתה אומרת לעצמה, אך גופה לא ציית. איכשהו, הוא גרם לה לרצות להישאר כך. אם היו שואלים אותה לפני שבוע הייתה אומרת שלעולם לא הייתה מרשה לעצמה להגיע למצב הזה. ערומה, צייתנית, מושפלת. אבל כשפגשה בו משהו בה השתנה. התשוקה שעורר בה השתלטה על חייה ולא אפשרה לה מנוחה. מאז הפעם הראשונה בה פנה אליה לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו. בבית, בלימודים. בכל פעם בה ניסתה לחבר שתי מחשבות זו אל זו, מחשבה עליו הייתה מפרידה ביניהן.
באותו יום בו נפגשו, כשעמדה מולו שותקת, הוציא מכיסו פתק קטן והניח אותו בידה. “אני אהיה כאן כשתחליטי” אמר והצביע על הכתובת הרשומה. לפני שהספיקה לענות לו הוא הסתובב והלך. נועה נותרה לבדה באמצע הרחוב. היא לא ידעה מי היה הזר שפנה אליה, ולא היה לה איך לגלות. מסביבה הציפורים שרו, המכוניות חלפו ואנשים דיברו זה עם זה על דברים שכלל לא היו קשורים אליה. “איך הם לא שמו לב?” שאלה את עצמה. אם היה זה סתם עוד גבר מגעיל הייתה מבינה. אבל היה בו משהו אחר. היה בו כוח. כוח שלא יכלה להתכחש אליו, כמה שלא ניסתה. משהו בצורה שפנה אליה שבה אותה מייד. והיא לא הייתה אישה חלשה, ממש לא. כל אחד אחר היה נדחף הצידה. כל אחד אחר היה מוצא את עצמו מביט בה, מובך, בעודה מתרחקת במורד הרחוב. אבל לא הוא. הוא היה יכול להחזיק אותה שעות אם היה רוצה. כל תשומת הלב שלה הייתה ברשותו. יותר מכך, אם היה מבקש ממנה להצטרף אליו למקום אחר, פרטי יותר, הייתה הולכת אחריו כמו מהופנטת. נשימותיה הלכו ונמהרו. “מה עובר עלייך?” נזפה בעצמה, “את לא מכירה אותו!”. היא הרגישה שאנשים מתחילים להסתכל. בזווית העין הבחינה בספסל ישן וריק. בצעדים מהירים פנתה והתיישבה עליו. כמה אנשים המשיכו הלאה, אך חלק עדיין התסכלו. הדבר היחיד שעלה בדעתה היה להוציא את הפלפון מהתיק ולהתחיל לשחק בו. זה עבד, אנשים הפסיקו להביט בה והמשיכו בחייהם. נועה נאנחה. דקות ארוכות הוסיפה לשבת ולהכחיש את סקרנותה, אך לבסוף נכנעה. לצערה, הניסיון לחפש את הכתובת באינטרנט לא העלה תוצאות. כך גם חיפוש של “תל אביב – איש פונה לנשים ברחוב בהצעות מגונות” לא הועיל. “תשכחי מזה” אמרה לעצמה. ואכן לכמה שעות הצליחה להדחיק את שזה עתה קרה לה, אך לא לאורך זמן.
באותו הלילה, כששכבה במיטתה חזרו ועלו בה המחשבות על אותו האיש. תחילה הן היו מעטות, אך עם כל דקה של בהיה בתקרה החשוכה הן הלכו והתרבו. הרי הוא לא יכל להיות עוד סתם מטרידן, הוא היה רהוט מדי, לבוש מדי, מרשים מדי. נועה הייתה רגילה ממזמן לתחושת הגועל שעלתה בתוכה במפגשים עם סוטים למיניהם, אך כמה שניסתה לא הצליחה למצוא אותה כאן. בדמיונה עברה שלב שלב אחר שלב, מהרגע בו ניגש אליה ללא הסבר, ועד שהחל לפרט בפניה את הבטחתו. בכל אותם רגעים לא קפאה במקומה, לא, היא ממש רצתה להקשיב לו. מה עבר עליה? אולי לעולם לא תדע. בעודה חוזרת על מילותיו פעם אחר פעם, חמקה מבלי שהרגישה ידה אל תוך מכנסי הפיג’מה הרפים. רצועת הגומי הדקה שהחזיקה אותם במקומם הלכה ונמתחה בעוד תנועותיה התעמקו עוד ועוד. כשטיפות זולגות במורד ידה, נועה נרדמה.
בבוקר קמה מאוחר משהייתה אמורה. בדרך כלל הייתה משאירה כמה תריסים פתוחים כדי שהשמש תעיר אותה, אבל לא הפעם. משהו גרם לה לשכוח. היא התמתחה במיטה וקמה לאט, מחפשת את דרכה אל ידית החלון. כשמצאה אותה לא פתחה אותו. “את עוד פעם מאחרת ללימודים” חשבה לעצמה בעודה נשענת חצי ישנה על הקיר, “הגיע הזמן שתתאפסי על עצמך”. בתנועה איטית פתחה את החלון והרימה לאט את התריסים. מסתובבת, הביטה בחדר המואר. מתוך הסנוור הראשוני, בין השמיכה אותה זרקה הצידה לקצה המיטה, המתין לה כתם קטן ורטוב. היא ידעה בדיוק במה מדובר, יותר מכך, היא לא ידעה איך הצליחה לשכוח. המחשבות איימו להציף אותה שוב, אך היא הצליחה לעצור אותן בזמן. “תנשמי עמוק” אמרה לעצמה, “תנשמי עמוק”. מרימה את מבטה מהמיטה חיפשה את השעון שהיה מונח תמיד על שידת הלילה. לא מבינה לאן נעלם, הקיפה את המיטה. והנה הוא, מתחת לגופייה עמה הלכה לישון. “מתי הספקתי להוריד אותה?” שאלה את עצמה, אך לא היה לה זמן לחשוב. השעון הראה חצי שעה עד שהאוטובוס בו היא נוסעת מגיע לתחנה. רצה בדירה מחדר לחדר הספיקה להתקלח ולהתלבש בזמן. לתחנה הגיע רק דקה לפני האוטובוס. “זה היה קרוב” חשבה לעצמה.
כשעלתה לאוטובוס התיישבה ליד החלון. הנוף בנסיעה היה מוכר, אבל עדיין מעניין מספיק בשביל להדחיק בעזרתו את המחשבות על האיש ההוא. “את עוד מעט תשכחי ממנו לגמרי” חזרה ואמרה לעצמה. היום היה יפה, מלבד כמה ענני נוצה בודדים, השמיים היו כחולים לגמרי. קרני השמש חיממו את חלון הזכוכית הגדול, נועה נשענה עליו ונאנחה. בראשה, ניסתה לחשב את הזמנים בהם תצטרך לעמוד מעכשיו ועד חזרתה הביתה. הרצאה ראשונה, הרצאה שנייה, מפגש לימוד עם סופי בספרייה ולסיום תרגיל בקבוצה המצומצמת. יום קצר בסך הכל. נועה אהבה את התואר, והשתדלה להצליח בו כמה שיותר. אפילו בימים שהיה לה קשה לעשות זאת, מעטים ככל שיהיו, לא הרשתה לעצמה לוותר. בעוד שהייתה עסוקה במחשבותיה, האוטובוס הלך וקרב אל האוניברסיטה. מהשמשה הקדמית נגלו עתה הקשתות שקישתו את השער הראשי. כשמערכת הכריזה הודיעה כי הגיעו לתחנה, נועה קמה וירדה מהאוטובוס. היא עשתה את זה כל כך הרבה פעמים בשנתיים האחרונות שלא הייתה צריכה בכלל לחשוב. הכל קרה מעצמו. כמעט מבלי שהבחינה, הלכה את כל הדרך ונכנסה לבניין החוג. רק שם, כאשר התעוררה בה התעייה היכן תרצה לשבת, עזבה את מחשבות התכנון. “נועה, נועה!” קרא לה קול מוכר. במרכז האולם ישבה סופי ושמרה לה מקום לצידה. נדחקת בין הכיסאות עשתה את דרכה פנימה.
“מה המצב?” שאלה סופי בחיוך. “הכל בסדר” ענתה לה נועה, שוכחת לגמרי את שקרה לה הבוקר. “בסוף לא דיברנו אתמול”. “כן, אני מצטערת, היה לי ערב קצת מוזר”. “הכל בסדר”. “אני יודעת שחיכית, הייתי צריכה לרשום תזכורת”. “הכל בסדר” הדגישה סופי והניחה את ידה מעל ידה של נועה. “השארתי את השעות האלו פתוחות, את עדיין יכולה להיפגש?”. “כן, כן, בטח! בספרייה, כמו שקבענו”. סופי חייכה אליה ואחזה בידה. “אל תדאגי, כולם שוכחים לפעמים”. כשהמרצה נכנסה מהדלת הצדדית עזבה סופי את ידה של נועה ופנתה לפתוח את המחברת. נועה חייכה לעצמה, רגעים כאלו היו מזכירים לה עד כמה טובה החברות ביניהן. בעוד המרצה מכוונת את המיקרופון שעל הפודיום, נועה הצמידה את כתפה לכתפה של סופי ולחשה באוזנה “תודה”. “אז על מה תהיה ההרצאה של היום” החלה לומר המרצה, ושתיהן פנו להביט בה.
בהתחלה ההרצאה הייתה מעניינת. הרי ההתחלה היא החלק הכי קל. מציגים בה את המושגים באופן כללי וכל אחד יכול להבין אותם. הקושי מתחיל כשנכנסים לעומק, כשמתחילות ההשוואות. במרבית ההרצאות הייתה מצליחה נועה לצלוח את הקושי, אבל לא הבוקר. בכל פעם שהמרצה הייתה מעבירה שקופית הייתה מוצאת את עצמה מאבדת ריכוז. בהתחלה ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בסתם מחשבות אקראיות, אך ההכחשה לא החזיקה מעמד. היא חשבה על האיש, היא חשבה על הלילה שעבר עליה! זה קרה שוב ושוב. נדמה היה לה שבכל פעם שהיא מפספסת משהו מדברי המרצה, היא פותחת חור נוסף דרכו נכנסות המחשבות. היא הסתכלה על סופי, אך היא נראתה לה מרוכזת לחלוטין בהרצאה. כך גם חבריה האחרים. ככל שעסקה במחשבות, כך התגברו. אולי לא נכון היה לומר שהיא עסקה בהן, אולי עסקו הן בה. הרי שליטתה בעצמה הלכה ופחתה מרגע לרגע. פרטי ההבטחה שנתן לה האיש עלו כל פעם יותר בבירור. מבוהלת, מצאה את עצמה נועה קמה אל השירותים. “סליחה, סליחה” לחשה לכל היושבים בשורתה. היא ידעה שגם המרצה מסתכלת עליה, הרי לא מקובל שמי שיושב באמצע קם תוך כדי ההרצאה, אבל היא לא יכלה לעצור את עצמה. משפתחה את דלת האולם, רצה נועה אל השירותים הקרובים. לשמחתה הם היו ריקים. נכנסת אל התא הקרוב ביותר, נעלה את הדלת והפשילה את מכנסיה יחד עם התחתונים. שביל רטוב נמרח במורד ירכה.
אם מישהו היה עומד בחוץ, וודאי היה שומע את רגליה הרועדות נתקלות שוב ושוב בקירות התא הצר. אך בפנים, בפנים נועה שכחה איפה היא. הבושה לא עצרה אותה, גם לא ההיגיון. אם אי פעם היה בתוכה קול שביקש ממנה להפסיק, אז הוא נמס ונעלם. מעלייה רצדו מנורות הפלורסנט. כל כתובת סוטה שמישהו השאיר חרוטה על הקיר נראתה לה פתאום מגרה. היא לא יכלה לעצור. גל אחר גל הכה בה. נועה כמעט שלא יכלה לזהות את עצמה, הרי רק לפני עשר דקות הייתה תלמידה מצטיינת. “מה את עושה” ניסתה לשאול את עצמה, אך אפילו את זה לא הצליחה. ככל שהבינה את היקף חוסר האונים, כך העונג הלך וגדל. “אל תגמרי” התחננה, כאילו היא ומי שישבה עתה על האסלה היו שתי נשים נפרדות, אך לא הייתה בכך תועלת. אף שכיסתה את פיה בידה, גניחות קטנות הצליחו לחמוק החוצה. מותשת, השעינה את ראשה על קיר התא, ועצמה את עיניה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר כשתעוררה לקול צעדים נכנסים. מתחת לדלת המורמת יכלה לראות שתי נעליים אדומות וקטנות. היא הכירה אותן, אם כי באותם רגעים לא הצליחה לזהות. “נועה?” נשמע קולה של סופי מבעד לדלת. “כן” ענתה לה מהוססת. “הכל בסדר שם?”. שתי השניות שלקחו לה לענות הרגישו כמו נצח בעודה מנסה למצוא תירוץ טוב. סופי הכירה אותה שנים. “כן… קצת… כאבי בטן, את יודעת איך זה…”. “אה, בסדר, לא הבנתי פשוט. את רוצה שאני אביא לך משהו, יש לי אדוויל”. “לא, תודה” ענתה נועה, אך מיד התחרטה. “בעצם, כן, תביאי אחד” אמרה בעודה פותחת בזהירות את הדלת. סופי הוציאה את הכדורים מהתיק והניחה שתיים בידה. “נפגש בספרייה?” שאלה אותה. “כן, כמה דקות אני שם”. סופי יצאה החוצה, ונועה נותרה עומדה מול המראה הגדולה שמחוץ לתאים. “יכול להיות שהיא הבינה מה קרה? לא, לא, היא בטח הייתה אומרת משהו. אם כי, אולי היא מתביישת”. נועה הייתה חייבת לדעת, אבל לא היה סיכוי שתשאל. “אל תדאגי” ניסתה לשכנע את עצמה, “בפעם הבאה שנשתה ביחד היא בטוח תעלה את זה, את מכירה אותה. כן, כן, הכל בסדר… גם אם היא יודעת, היא לא תספר לאף אחד”. כמה נשימות ארוכות לאחר מכן יצאה החוצה והחלה ללכת לכיוון הספרייה.
באותו ערב חזרה נועה הביתה. התקלחה, התלבשה בפיג’מה, והכל התחיל שוב. היא לא יכלה לשלוט בזה. לא במחשבות, לא בידיים. כל בוקר הייתה קמה עם כתם גדול עוד יותר על הסדינים. כל בוקר לקח לה כמה שניות להיזכר לפני שהכול הציף אותה מחדש. כל בוקר היא הייתה קצת יותר קרובה לאחר את האוטובוס. ימי השבוע הפכו זה אחר זה ליותר ויותר קשים. ביום שלישי חברות כבר התחילו להעיר לה שהיא מתנהגת מוזר. עם כל תירוץ שהמציאה הרגישה שהן מאמינות לה פחות. “את מאבדת את זה לגמרי” הייתה אומרת לעצמה, אבל לא היה דבר שיכלה לעשות בנידון. ביום רביעי הגיעה לאוניברסיטה, אך בקושי בילתה רבע שעה בהרצאה לפני שהייתה צריכה לרוץ אחורה. היא כבר לא ישבה ליד סופי במרכז, היא אפילו לא ניסתה. הרי ידעה שהיא אינה יכולה לשלוט בעצמה. כשסופי שאלה אותה מה קרה, היא הסבירה לה שעדיין כואבת לה הבטן לפעמים, אז היא יושבת ליד הדלת ליתר ביטחון. סופי לא קנתה את זה, נועה ידעה, אבל לא היה לה מה לעשות.
למחרת, כבר לא הספיקה את האוטובוס. כשנכנסה למקלחת באותו בוקר המים שחלפו בין רגליה הזכירו לה את כל שניסתה לשכוח, והיא ידעה מה היא חייבת לעשות. דקות ספורות לאחר מכן, רצה עם התיק ביד, מצאה את עצמה מגיעה לתחנה בדיוק כשהאוטובוס עוזב אותה. היא רצתה לבכות. “איך זה קרה לך?” שאלה את עצמה, כשקול מוכר עלה מאחוריה. “תצטרפי אלי?” שאל.
היה זה האיש, נועה לא ידעה איך הוא מצא אותה שוב, או לאן הוא רוצה לקחת אותה, אבל היא הנהנה. מסופק, חייך האיש והתחיל ללכת. נועה נמשכה בעקבותיו. היא ידעה את מקומה. נכון, היא יכלה להסתובב ולהיעלם בין האנשים שהלכו לצידם ברחוב, אבל מה הטעם? הרי היא תחזור הביתה ותמשיך לחשוב עליו, עכשיו יותר מאי פעם. “הוא שולט בך, תשלימי עם זה” אמרה לעצמה, ומשקל כבד נפל מכתפיה. אנשים עברו לידם, אולי אפילו הסתכלו עליה, אבל זה שינה כלום. היא הביטה רק בו. כל שהיה חשוב באותם רגעים היה להמשיך לצעוד. לא לדאוג, לא להתנגד. גם כשחשבה שהפחד עוצר אותה, גופה המשיך ללכת אחרי האיש. היה זה כאילו הוא אוחז בה ברצועה בלתי נראית והיא נמשכת אחריו חסרת אונים. אולי, אולי באמת. נועה ביקשה להושיט את ידה ולגלות, אך לפני שהספיקה הגיעו ליעדם.
היה זה בניין ישן, מהסוג שלרוב מיועד לשימור. נועה עמדה במקומה והביטה בו, פסלים קטנים קישתו את החזית. לקח לה קצת זמן להבין, אבל הם היו כולם של בני אדם. בני אדם בתנוחות שלא ראתה מימיה. על אף שהיו חדשות, עד מהרה הבינה מה משותף לכולן. בכולן הייתה דמות אח שולטת בדמות השנייה, זה היה ברור לחלוטין. לפעמים בעזרת חפץ, לפעמים במגע יד. פסלים של נשים עם גברים, נשים עם נשים, גברים עם גברים – כל זוג בתנוחות שעוררו בנועה תחושות שלא הכירה מימיה. עיניה עברו אחת אחת, מנסות לראות כמה שיותר, כמה שיותר מהר כשלפתע שמעה את קולו של האיש. “יהיה עלייך לבחור בעצמך אם להיכנס או לא. בפנים מחכים לך דברים נפלאים מכל דמיון. אבל דעי, אם תכנסי, תצאי אישה אחרת”. נועה חשבה שניות ספרות לפני שחצתה את סף הדלת. היא ידעה שהפיתוי גדול מדי. אם אי פעם היה לה סיכוי לעמוד בו, הוא אבד מזמן.
משנכנסו לבניין הוביל אותה האיש לחדר חשוך. “ברוכה הבאה” אמר לה, “זהו ביתך החדש”. “תודה” ענתה לו, כמעט בלחישה. “אני אלך להכין את שנצטרך היום. כשאחזור אצפה למצוא אותך ככה” הוסיף והצביע על ציור שהיה תלוי על הקיר. הופיעה בו אישה ערומה על ברכיה, ידיה קשורות מאחורי גבה, מבטה ריק וצייתני. נועה הביטה בו רק שניות ספורות, אך כשסיימה האיש כבר לא היה שם. מבלי לחשוב, פשטה את בגדיה. תחילה, חלצה את נעליה, ואז, כפי שהתרגלה לעשות בשבוע שחלף, פשטה במהירות מכנסיים ותחתונים. רק לאחר שירדה על ברכיה משכה מעלה את חולצתה. פתאום, הבינה שאפילו חזייה לא זכרה ללבוש כשיצאה מהבית, שלא לדבר על ספרי הלימודים. אולי ידעה שזה עומד לקרות? אולי הבינה עד כמה בלתי נמנעת הכניעה? זה לא שינה יותר. גלי התשוקה הציפו אותה בזה אחר זה. היא כל כך כל כך רצתה לגעת בעצמה. ידיה נאבקו להשתחרר ממאחורי גבה, אך הן ידעו כי אסור להן לזוז ללא הסכמתו. נועה חזרה והביטה באישה שבציור. היא רצתה להיות כמוה. עוברת פרט פרט, מהראש ועד הרגליים, ווידאה כי תנוחתה זהה לשלה. ככל שבהתה בציור כך דמיינה שהיא רואה בו את עצמה. מחשבות בודדות עברו בראשה: מה הוא עשה לה? מה היא תעשה בשבילו? אך ידעה כי אין טעם לענות עליהן.
דקות ארוכות חלפו לפני שצעדים במסדרון גרמו לה להזדקף.
הדלת נפתחה.
————————————————————————-
[ חוסר אונים – שליטה מנטלית – פיתוי אגרסיבי – אוננות ]
האירועים המוצגים בסיפור הם בגדר פנטזיה, שחקו באחריות.
