רציתי אותה ערומה, חסרת אונים. רציתי שלא תוכל לזוז. לא בגלל חבלים או שלשלאות או שארכן מעליה ואצמיד אותה לרצפה. אלא בגלל שלא תוכל לעשות כלום מבלי שארשה לה. כך שאם אשתוק תישאר קפואה במקומה. כמו בובה שאלמלא מזיזים אותה אינה קיימת. רק כשמושכים בחוטים שלה היא מתמלא פתאום חיים. אפשר לגרום לה לכרוע ולהתחנן ואם רוצים גם להתפשט ולגעת בעצמה. אפשר להשכיב אותה על המיטה ו.. טוב, אלו דברים שעדיף לשמור בלב. בינתיים הרי היא רק יושבת מולי. מסמיקה מעט וגם אני נבוך, אם להודות באמת. עשיתי את זה פעם או פעמיים. עשיתי אבל בה יש משהו אחר. יש נשים שגם אם אתה חושב שתהרוס לא אכפת לך לנסות. הכי הרבה תפסיד דבר אותו לא באמת רצית. מי יודע למה, על פניו היא בדיוק כמותן. גם הן ישבו כאן על הרצף שבין חשש לפיתוי. מושכות מטה את השמלה הקצרה מדי איתה באו. מלטפות את שערן ונותנות ליד ליפול אל בין הרגליים, כאילו להוביל אל המקום בו חפצות. היא כמותן אבל אני רוצה יותר מלשלוט בה. יותר מלהכאיב לה עד שתשמח. מוקדם יותר סיפרה לי שהייתה רבה עם בנים בכוונה, מציקה להם עד שלא הייתה להם אפשרות אלא לתפוס אותה, להחזיק חזק, והיא הייתה נאבקת עד שמרגישה את הרטיבות ההיא שאהבה כל כך ואז מרפה בשביל שישחררו. התרגיל, הסבירה, היה לצחוק כאילו היה זה רק משחק ואז להיעלם למקום בו אף אחד לא ימצא אותה. אולי זה האופן בו גילתה לי על שעשתה במחבואים ההם.. עד שמצאתי אותה. היא מרימה את הכוֹס בשביל עוד לגימה. כבר שתינו כל אחד שתיים ועכשיו אנחנו חולקים את החמישית. כשנסיים אבקש חשבון.
במונית חזרה כבר הספקנו להתחיל. בכל פעם בה היינו בטוחים שהנהגת לא מביטה נגעתי בה. אורות הרחוב מילאו את הרכב אור חם אך חלש. אומנם לא ראיתי אותה אך ידעתי שהיא נהנית. “זה פה?” שאלה הנהגת כשהגענו. אפילו לא שמתי לב. “כן" עניתי לה, “כמה?”. “שישים ושתיים" ענתה לי ומיהרתי להוציא את הכרטיס. יכול להיות שנתתי לה אותו ביד דביקה מעט. ירדנו מהמונית והתחלנו לעלות במדרגות. “זו קומה רביעית" אמרתי לה כאילו להקל על המתח. “חבל שלא הזמנת אותה להצטרף". “את מי?”. “את הנהגת". “את חושבת שהיא הייתה רוצה?”. “אני חושבת שכל אישה רוצה להיות שפחה עמוק בלב". “אני..” היססתי. “כל אישה רוצה להיות חפץ שאין לו עונג גדול יותר מאשר שמשתמשים בו". “אולי זה נכון" השבתי. “תאמין לי, היא הריחה אותי כשהיינו שם, אני מכירה את החיוך הזה שהיא חייכה לעצמה". תהיתי אם הייתי עכשיו בתוך אחת הדירות הייתי שומע את השיחה שלנו, אך עד מהרה החלטתי שזה לא משנה. אני לא מכיר כאן אף אחד וגם ככה את הקול שלי לא יזהו. “תדמיין אותה ערומה לידי, עושה כל מה שתגיד לה". עצרתי והצמדתי אותה לקיר. מניח יד אחת על פיה הודעתי: “את זו שכאן בשביל לעשות את שאומרים לך, לא בשביל להציע רעיונות". היא צחקה מבעד לידי. כשהורדתי אותה השיבה "אתה צודק, אני מתנצלת". פתחתי את הדלת ונכנסתי ראשון אל הדירה החשוכה.
היא נכנסה אחרי. לרוב כשאדם מגיע אל מקום חדש הוא מביט סביבו, אך מבטה הופנה רק מטה. ידעתי למה. ידעתי גם שמכאן הלאה לא תגיד דבר שאינו תשובה לשאלותיי. עיניה התכווצו מעט כשהדלקתי את האור ונותרו כך למשך כמה רגעים. לבסוף החליטה לעצום אותן. להתפשט כשאינה רואה את שמביט בה.להוריד את החולצה ולתת לה ליפול על הרצפה לצידה. אז את החזייה ולבסוף את המכנסיים. כשנותרה רק בתחתונים הפשוטים עמם באה קפאה במקומה. “ידיים מאחורי הגב" הורתי לה והיא צייתה. חייכתי כשהבחנתי בכתם המתפשט על מעט הבד שהסתיר את שבין רגליה. רציתי לראות. “תבחרי אצבע אחת, ורק איתה תפשטי את התחתונים". היא בחרה באמצעית. “בכל פעם בה תתפתי לגעת בעצמך תצטרכי למשוך אותן מעלה ולהתחיל מהתחלה". שמחתי לראות אותה עוצרת, חושבת לעצמה. בשביל משימה כזאת צריך טכניקה. הרי רצתה שהתחתונים ירדו אבל יש גם את הרטיבות ההיא, שקוראת לאצבעותיה לבוא, ולהיכנס, ולצאת ולהיכנס עד שלא תצליח לעמוד על הרגליים ותהיה חייבת ליפול אל הרצפה עליה הוסיפה להביט. חייכתי לעצמי. טוב יהיה אם תצליח במשימה, טוב גם אם תיכשל.
“אני רוצַה לשאול שאלה" אמרה פתאום. “אסור לך" השבתי. “רק אחת" ניסתה פעם נוספת. “אחת בלבד" הסכמתי וחיכיתי. שפתיה נותרו פרודות מעט, האצבע בה בחרה ריחפה מעל הבד הממתין. קולות מעטים נשמעו מהרחוב למטה. של נשים בעיקר אך גם של כמה גברים. חלקם תוקפניים יותר וחלקם מתגוננים. חלקם שלווים וחסרי כל מטרה. “אתה תרשה לי לגעת בעצמי, אחר כך?”. “אני לא בטוח" השבתי ומשכתי אלי את הכיסא לצידו עמדתי. ראיתי איך למשמע הגרירה כמעט ופקחה את עיניה, אך בחרה להשאיר אותן עצומות. היא שתקה. “למה את שואלת?”. “כי אני לא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה זמן". התיישבתי על הכיסא והבטתי בה. “את תעמדי במה שיידרש". “אני לא" ענתה, לוקחת צעד אחורה ומצמידה את גבה לקיר. ירכיה שהיו עד עתה צמודות זו לזו התרחקו מעט. ידה הלכה והתקרבה אל שהמתין לה ביניהן. “אם את מתעקשת" המשכתי כמודה בהפסד וקמתי ממקומי. למשמע צעדי עצרה פעם נוספת. ידה כבר הייתה עמוק בתחתונים.
הנחתי את ידי מעל ידה ונעמדתי קרוב ככל שיכולתי אליה. את ידי השנייה הנחתי מעל עיניה שנפקחו לרגע. היא ניסתה לנשום עמוק. ניסתה אך הריגוש היה רב מדי. ככל שרצתה להיראות שלווה לא יכלה אלא לשוב אל הנשימות המהירות ההן. אצבעותיה ניסו לזוז מתחת לאחיזת ידי. די היה בתנועה המועטה לגרות אותה ולעודד אותה להמשיך. “את רצית את זה, לא?” שאלתי והיא הנהנה. בכל פעם בה הכניסה את אצבעותיה עמוק יותר התקרבתי אליה גם אני. פניה היו מונחות עתה מעל לצווארי. לרגע ניסתה לנשק אותי אך הצמדתי את ראשה חזרה לקיר. “אם רצית לדאוג לעצמך" אמרתי, “את תדאגי רק לעצמך". היא הנהנה פעם נוספת. הותרתי לאצבעותיה מעט מרחב. די היה בתנועה המעגלית שהתאפשרה לה שתאבד את שיווי המשקל. שהעונג יהיה רב מדי ותרד על ברכיה, מניחה יד בודדה על הרצפה לפני שגופה כולו נופל אליה. נותרי עומד מעליה כמה רגעים לפני שירדתי אל צידה. נשכב כשגבי על הרצפה הקרה משכתי את גופה הרפוי עד שראשה היה מונח על חזי. לרגע לא עצרה מלגעת, לרגע לא הפסיקו הגניחות הקצרות להימלט מבין שפתיה. למעשה הלכו והתגברו עד שחששתי שמא השכנים ישמעו אותנו. יודע כי כבר לא תוכל לעצור, הנחתי את ידי האחת מעל פיה. השנייה, מבקשת לעזור, הצטרפה אל אצבעותיה.
