"איזה מגניב זה יהיה לשים את המנעול שלנו על בגשר" היא אומרת לי.
מסתכל עליה ומחייך למרות שמשהו בבטן מרגיש לי לא נכון.
על פניו זה מעשה מאוד רומנטי אבל מתחת לזה יש הרי שלשלאות,
המנעול פועל כאן בשתי רמות – הוא מסמן את הקשר אבל גם נעילה.
משהו מפריע לך היא שואלת..
איך אני אומר לה שאני לא רוצה.
שאני מעדיף לתלות את המנעול בכל מקום אחר רק לא כאן, לא חסיד של רומנטיקה קולקטיבית גם הרי שאהבה אמורה להיות חופשיה ולא נעולה במנעול שהמפתח שלו הושלך לקרקעית הנהר.
אנחנו מצהירים על כך שנהיה קשורים לנצח וזה כמובן מזכיר לי מאסר, או אפילו מאסר עולם.
כובלים זה לזו מרצון ללא יכולת להתחרט.
אני מסביר לה שמשהו בי מסרב להצטרף לעדר.
אומר לה "בייב תמיד תהיה לנו את פאריס" אז גשר אחד זה מה שיעשה לך את זה?
"אתה מדבר שטויות" תליית המנעול זו התחייבות שנהיה שם אחד בשביל השניה
לא משנה מה אנחנו תמיד נהיה מאוחדים.
אני מסתכל לה בעיניים ומתמלא בהאהבה, היא החיים שלי, אני ארוץ דרך בניין בוער בכדי לראות את עינייה האפורות בוהות בי..אני נכנע לה.
אומר לעצמי "זה לא הזמן להיות עקרוני זו סה"כ מחווה רומנטית אז תחסוך את הפילוסופיה בשקל"
מחפש פינה נחמדה לשים את המנעול רואה את כל המנעולים החלודים, נזכר פתאום באבן שנמצאת בתוך המים זה תקופה
מכוסה ירק וצדפות כאילו חייה ונושמת וכבר לא דוממת כמו בתחילת דרכה.
אז נעלנו את המנעול וזרקנו את המפתח לנהר
כבר שנים שאנחנו זרים והדבר היחיד שמהדהד לי בראש הוא גשר המנעולים
הגשר הזה חיי ונושם ויודע מאות אלפי אהבות כמו שלי...
הגשר הז חיי ונושם ויודע מאות אלפי אכזבות כמו שלי...
מוקדש לך.
