המוח האנושי

אתה באמת חשוב לי,

אני מעריכה אותך מאד,

למדתי ממך דבר או שניים

הרגשת את זה שאני צריכה אותך,

ןלעיתים אני צריכה אותך פחות קרוב.

ככה אני, אני לא עושה בכוונה

זה מה שהחיים לימדו אותי.

תתקרב אליי,

אל תתקרב אליי,

תרגיש אותי תן לי לבכות מבפנים,

אל תרגיש אותי מידיי לא עכשוו.

אני מאד מינית כרגע,

עכשוו כבר לא.

טוב לי איתך כיף לי איתך

אבל עכשוו זה מספיק.

למה, למה לא דייקת יותר,

אבל מצד שני אתה עדיין לא מכיר אותי עד הסוף.

מה קורה לי

אני רוצה לטרוף את כל העולם כאן ועכשוו,

עם עצמי לבד לחוות את עצמי,

האם זה טוב לי

אבל אתה פה,

ואתה לא סתם פה,

ויש לך חתיכת נוכחות.

מה אני צריכה לעשות כרגע,

אני מתפוצצת עם עצמי,

הילדה במוח שלי 

לא מפסיקה לרוץ,

היא לא שקטה.

קח אותי למעלה,

תן לי לעוף איתך הכי גבוה,

תחזיר אותי לקרקע.

בבקשה תוציא אותי מאיזור הנוחות שלי,

תחזיר אותי לשם לא עכשוו.

אני כל כך שמחה שנכנסת לחיים שלי,

אבל אני חייבת להוציא אותך.

החומות והמגננות שרכשתי

אומרים לי חד משמעית צא,

אבל אולי לא.

לא הכרתי אדם כמוך

ואולי אני גם לא אכיר.

למה באת עכשוו,

למה לא באת,

לפני או אחרי.

אבל אתה כבר פה,

אז מה עכשוו

להילחם על הסיכוי שלי 

להציל את עצמי באמת,

לתת לו לקחת את המושכות באיזון,

או פשוט לברוח,

לחתוך הכל בשנייה כמו שאני רגילה,

האמתי שאני כבר לא יודעת,

אני רוצה מאד להרגיש,

אבל אני לא רוצה ליפול,

אני יודעת שאתה מיוחד,

אתה לא תפגע בי לעולם.

אבל תבין לפעמים אני זאת שפוגעת בעצמי,

אז שאחרים לא יצליחו.

אולי אולי הפעם

אני כן אתמודד עם החסמים שלי,

ואולי אתן לך את ההזדמנות שלך

להוכיח לי באמת מי אתה.