אני יפה. ויש יש יש מועדון בלומבסברי.
הא.
אחת לא מהחברה
מיקו היה כאן
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111111111111111
* זה תמיד מצחיק אותי. כבר מהמאה ה-15.
http://www.thecage.co.il/profile,9438.html
אני זוכרת שרציתי לעשות משהו. אני רק לא זוכרת מה.
אה, עוד פוסט שנגמר ב - "הו".
יש הודעות שהן שירה. מישהו דופק מילים על המקלדת ואין לו מושג מה הוא עושה. שירה.
נמוכה יותר מים המלח, אינטרסנטית, עלובה, מתרפסת, חסרת אחריות ועדיין יש שם שיר.
ככה על הבוקר.
קשה הבדידות וקשה ההתעקשות עליה והפחד להיחשף והפחד של אדם מעצמו. והרצונות ידועים, מוכרים, אנושיים. יש פחד לקרוא לדברים בשמם, אולי כי זה כמו להודות בחולשות. והן שם, גם אם לא נותנים להן שם. מפלצות בחושך בלי פרופורציה.
ואי אפשר לכתוב. רק לספר. מגבלות המדיום.
פעם היה איש ישר. נולד לו בן בעל יושרה. שאל אחד, מה ההבדל בין זה לזה?
אמרו לו, זה ישר, וזה יש לו מראית של יושר, הקרויה בלעז 'פסאדה'.
וכל השאר שקרים יפים.
ככה עובר לו זמן, ואני לא חושבת על סקס.
סחף החיים וזה. כנראה שאני עסוקה.
פעם הייתי אומרת לו לא והוא היה מפסיק. היום זה כל מיני פליקלקים לאחור ובורג ומה לא, רק בשביל שיפסיק.
זה כולה 'לא' או 'תפסיק'. מה אתה מתגנדר לי עם כל מיני סופרקליפרג'ליסטיק. חבל על השיניים היפות שלך.
על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי,
אוי נפל העיפרון. סוף הזיכרון.
והשאר מגילות גנוזות
אה, אמרתי לעצמי, היא צצה ברשימת קשר. מה היא תכתוב עכשיו.
אז היא אמרה לו, בזוגיות וונילית אני 24/7. זה זוגיות של פעם בחיים. לא מתפשרת על פחות.
אז הוא אמר לה, העבודה שלי זה 24/7. אין ברירה. ככה זה כשרוצים להגיע למשהו.
אז היא אמרה לו, בחיים, בחיים אני 24/7. לא פחות ולא יותר. טוטאלית.
כל העולם חי על הקצה. אפילו המיינסטרים.