צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אחת לא מהחברה

לפני 16 שנים. 26 ביולי 2008 בשעה 15:51

מרוב רצון בקרבה והדדיות ואהבה שומרים על הגבולות קרוב ללב. אחדים מציינים מידה של גמישות.

אכן, נרשמה התקרבות מסויימת בין המעצמות. האופציה ליחסים נשמרת. ומהעדינות הפואטית שרואים בפרופילים, עלול אדם לחשוב שנפשו של אחר שבירה פריכה ועדינה, ומתוך חשש להיפצע מהשברים, ייתכן ותימנע קרבה. חבל.

יוצא, שדיוק בפרטים והקפדה על תיאור קרוב למציאות של אדם עשויים לתמוך בקירוב לבבות. מצד שני, מי רוצה להיות עם טיפש מכוער ועני? אם כן, אולי עדיף לטשטש במידת מה את המציאות.

ואז נותרת הבעיה הקטנה של מפגש בלתי אמצעי לעומת העדות הווירטואלית...
זה לפרק הבא.

לפני 16 שנים. 25 ביולי 2008 בשעה 8:42

גופך הוא מקדשי

לפני 16 שנים. 24 ביולי 2008 בשעה 18:19

אחח, זה עושה כמו פלגיאט והולך כמו פלגיאט. כנראה שזה פלגיאט.

:)

לפני 16 שנים. 19 ביולי 2008 בשעה 8:29

אז פתחתי בסטה לממכר פלאפל/שווארמה/פרלינים/חולצות מודפסות ומסטיקים בעבודת יד,
עשיתי חברות בפייסבוק, במייספייס, במקושרים (חה),
הרחבתי את הענף למעמול ספייס קוקיס (זו הייתה פינת ההקדשה הקטנה לקאמור)
מילאתי את העיר בסטיקרים
ועכשיו אני מבשלת את הצעד הבא - CNN,BBC, ומבט
צעד קטן לי, צעד תימני לעולם...

(שיווק זה רע רע רע רע רע רע רע)

לפני 16 שנים. 11 ביולי 2008 בשעה 14:48

יש משהו מאוד יפה ונאיבי במשפט - "לצורכי כתיבה" - ובהתעקשות הזאת שכולם ידעו למה הבנדם כאן, ההתעקשות להסביר (מאמי, פה זה לא ביצפר. זה אתר של פרברטים גאים. פה משתמשים בצורכי כתיבה לשימושים יצירתיים אחרים).

כן כן, אני כאן בשביל לכתוב. אני כאן, באתר הכרויות בדסמי בשביל ל כ ת ו ב.
זה מה שמעניין אותי, כאן.
לפעמים אני קורא, אני בעיקר כותב (או - בעיקר כותבת).

בטח עיוני. בטח.

למה שמו את התמונות המפריעות בפלייבוי למה?!

לפני 16 שנים. 8 ביוני 2008 בשעה 5:27

לפעמים זה נראה כמו החלפת בעלות.

אנשים מאולפים (מרדניים-בעטו עוד בבטן אימם, שונים ומיוחדים, כולם מיוחדים) יד ראשונה במצב סביר, מחליפים מאלף אחד באחר. שיטות דומות, תהליכים דומים, תוצאות דומות, שמות שונים.

אה, ויומרה דומה שנענית לחוקיות - לחנך, לאלף, לפתח, לעצב. העיקר שיש מחשבה חופשית, משני הצדדים, החופשיים - ולא מתממשת.

ורצון חופשי לכולם. וזכות בחירה. אמן.

לפני 16 שנים. 7 ביוני 2008 בשעה 10:15

קטע מתוך ספרו של ארוה באזן, "צפע בידי". הוצאת עם עובד, 1987. תורגם ע"י בני ציפר.

אני בוחן את המצב.
בפעם הראשונה בחיי אני בוחן את המצב. טוב להתכנס לפעמים בתוך עצמך, קראתי זאת היכן שהוא, ולקבוע כמו רב חובל חמוש במד-זוית את מקומך המדויק בין הזרמים, הרוחות והקולות שבעולמנו.

....אני בוחן את המצב, כלומר, מגדיר את עצמי. הבחינה הראשונה, שאינה דומה כל-עיקר לחיטוט הדתי במצפון, מאחר שטוב לי כמו שאני ואיני רוצה אלא להיות יותר ויותר מה שאני, הבחינה הראשונה נערכת בשעת הפסקת הצהרים, על צמרתו של עץ הטקסוס, שנעשה באמת מקום ההתבודדות שלי, מבצרי, המקום שאחי אף פעם אינם באים אליו אחרי, מאחר שהטיפוס לשם אינו נטול סכנות (זו מן-הסתם הסיבה שחזירעת לא אסרה עלי מעולם לעלות עליו). אני בוחן את המצב. איני יודע מדוע, אבל כשאני שם למעלה, אני חש עצמי שונה לגמרי. כשאני חולש על הגגות הכחולים של "המלאכיה", ומעלי אין אלא רוח הים או יוני בר החגות שעה הארוכה סביב קניהן, אני מתנתק מחיי. אלף ההתנכלויות, אלף העקיצות המציקות לנו הרבה יותר מפציעה גדולה אחת, הנה צונחות ארצה, הנה מכסות את קרקע החורש, שם למטה, כמחטי אורן חומות. מה אני? מה לי פה? קצב השעות הגנובות מערסל אותי בקצב הענף הנושא אותי כאילו אני פרי זר שעוד מעט ינערני מעליו. לנפול אל העתיד, הקרוב כל-כך, ולנטוע עצמי בו לבדי, בקרקע שאבחר לי, באור שאבחר לי, בדעות שאבחר לי, בר?ח?ם שאבחר לי. לבחור אפילו את האופן שאירקב בו, כי להירקב פירושו לתסוס, משמע לחיות... ולבחור אפילו את הרקב שבחיי, האהבה או השנאה. אני חי שטוף רוחות! אני טהור עד אין קץ! אני בוחן את המצב. אין אתה מה שאתה רוצה להיות,אבל עוד תהיה מה שתרצה, נולדת בן ר?זו?. וההשתייכות למשפחת רזו פירושה בדורנו שיש למתחריך יתרון של עשרה צעדים. נולדת בן רזו, אך לא תישאר כך. לא תקבל עליך את הגבלה הזאת, המעיקה עליך, אף שאינך יכול להגדיר עדיין במדויק מה טיבה. נולדת בן רזו, אבל למזלך לא לימדו אותך להיות שבע-רצון מעצמך. בביתך היתה לך א?ם-לא-א?ם, חמוצת שד?י?ם. מימיך לא טעמת ממיצי האהבה המקילים את עיכול החלב שיונקים ילדים מאושרים. כל חייך תקיא את ילדותך, תקיא אותה בפני האלוהים שהעז להעמידך בניסיון הזה. תהא זו האהבה או השנאה, אמרת? לא, תהא זו השנאה! השנאה היא מנוף חזק יותר מהאהבה. אפשר לשכוח אותה כמובן, שהרי תתאווה לטעום מכל המנעמים, מכל הדברים התפלים והמסוכרים שדודניות רגשניות מוצצות בין הלשון לחך. תתפטם ממתקי האהבה. ותירק אותם. תירק אותם עם כל היתר!

אני בוחן את המצב, איני צנוע. זהו מה שמורשת רזו שיירה בי לעד. אני אחד מאיתני הטבע. אני הוא הבוחר במ?ר?ד. אני הוא הניזון מכל מה שמרעיל את חייהם. אני היפוכן של אמירות-ההן הבכייניות שהם מאשרים בהן כל דעה מקובלת. אני היפוכם. אני המחבל במוניטין הסלחניים שיצאו להם, אני צייד הינשופים, מאלף הנחשים, המנוי לעתיד על "הו?מ?נ?יט?ה".

לפני 16 שנים. 28 במאי 2008 בשעה 6:10

היא רוצה שתכאיב לה כדי שתוכל לשנוא את עצמה ביתר קלות. היא לא יודעת או לא רוצה שיאהבו אותה. קל לה יותר להסתדר עם שנאה, עם שימוש. ואז היא כותבת את זה, כדי שיכאב, כדי שתראה, כדי שתלמד משהו וזו עוד פאזה בחיים. כמו התקופה הכחולה של פיקסו. תקופת השנאה העצמית הקשה.
וגם זה פתרון לעצלנים.
אהבה עצמית זה כל כך תובעני.

לפני 16 שנים. 14 במאי 2008 בשעה 14:17

זה כל כך כל כך סוטה. באמת.
אני מתגעגעת לרומנית. לדיבור. למבטא. לרכות. יא אולוהים וגם דומנוזאו מטי ממש.

ס'עמק. איפה אני ימצא רומנים.

(אני יודעת שאלה געגועים. והידיעה לא עוזרת)

לפני 16 שנים. 29 באפריל 2008 בשעה 7:05

לפעמים אני חושבת שאין קשר בין הסטנדרטים שלי למציאות.
ועדיין עדיף מעט ומעניין על פני הרבה ומשמים.

רימונים וחול זה לא משהו.