אחת לא מהחברה

מה קרה..?

התנהגות האישה לבעלה

כ??ן ג??ם א?ת??ן, ה?נ??ש??ים, ה?כ??נ?ע?נ?ה ל?ב?ע?ל?יכ?ן; ו?כ?ך?, א?ם י?ש? ש??א?ינ?ם מ?צ?י??ת?ים ל?ד??ב?ר, י?ק??נ?ה ל?ב??ם ל?א ע?ל?י?ד?י ד??ב?ו?ר א?ל??א ע?ל?י?ד?י ה?ת?נ?ה?גו?ת ה?נ??ש??ים, 2 ב??ר?או?ת?ם א?ת ה?ת?נ?ה?גו?ת?כ?ן ה?ט??הו?ר?ה ה?מ?ל?ו??ה ב??י?ר?א?ה. 3 ו?פ?א?ר?כ?ן א?ל י?ה?א פ??א?ר ח?יצו?נ?י ש??ל מ?ח?ל?פו?ת ש??ע?ר ו?ע?ד?י ז?ה?ב ו?ב?ג?ד?ים, 4 א?ל??א ה?א?ד?ם א?ש??ר ב??ס?ת?ר ה?ל??ב, ה?פ??א?ר ה?ב??ל?ת??י נ?ש??ח?ת ש??ל רו?ח? ע?נ?ו?ה ו?ש??ק?ט?ה א?ש??ר י?ק?ר?ה ה?יא מ?א?ד ב??ע?ינ?י א?ל?ה?ים. 5 כ??ך? ה?ת?ק?ש???טו? ב??ע?ב?ר ג??ם ה?נ??ש??ים ה?ק??דו?ש?ו?ת ו?ה?מ?י?ח?לו?ת ל?אל?ה?ים, ב??ה?כ??נ?ע?ן ל?ב?ע?ל?יה?ן; 6 כ??ש??ר?ה א?ש??ר ש??מ?ע?ה ב??קו?ל א?ב?ר?ה?ם ו?ק?ר?א?ה לו? א?דו?ן. ו?א?ת??ן נ?ה?י?ית?ן ב??נו?ת ל?ה?, א?ם א?ת??ן עו?ש?ו?ת א?ת ה?ט?ו?ב ו?א?ינ?כ?ן פ?ו?ח?דו?ת פ??ח?ד.

7 ו?כ?ן א?ת??ם, ה?ב??ע?ל?ים, ח?יו? י?ח?ד ע?מ??ה?ן ב??יד?יע?ה ש??ה?א?ש???ה ה?יא כ??ל?י ח?ל??ש? יו?ת?ר, ו?ת?נו? ל?ה?ן כ??בו?ד כ??ש??ת??פו?ת ב??נ?ח?ל?ת ח?ס?ד ה?ח?י??ים, ל?מ?ע?ן ל?א ת??ע?כ??ב?נ?ה ת??פ?ל?ו?ת?יכ?ם.


מתוך - א?ג??ר?ת פ??ט?רו?ס ה?ר?אש?ו?נ?ה פ??ר?ק ג

"הו תן לי אותו, בן כלבא שכמוך, תן לי אותו, אהרוג אותך אם תפסיק.

מי הוא האיש שלך?

אתה הוא האיש שלי, אתה תן לי אותו, תן לי אותו, תן לי אותו.

אין אחד שיכול לעשות לך כמוני.

אין אף אחד, אף אחד, אתה פשוט מכונת דפיקה ימחשמך.

זו ההחלקה הממושכת של בטן מול בטן.

אני אוהב לך יותר חזק מכל אדם בעולם.

בטח, ילדון, בטח.

אני פשוט מכונת דפיקה ישנה. (הך... בו... בשוט! הך... בו... בשוט!)"



הפיסקה הזאת לקוחה מהספר "העירומים והמתים" שכתב נורמן מיילר . הספר תורגם מאנגלית ע"י חיים גליקשטיין. הוצאת זמורה ביתן הדפיסה את הספר ב-1980. חולפות כמה שנים, הספר עובר תירגום מחודש. אופי הפיסקה משתנה מעט.....



"אה, תכניס לי את זה, מנוול, תכניס לי את זה, אני אהרוג אותך אם תפסיק.

מי הגבר שלך?

אתה הגבר שלי, אתה מכניס לי את זה, מכניס לי את זה, מכניס לי את זה.

אין אף אחד שיכול לזיין אותך כמוני.

אין אף אחד, אף אחד, אה, אתה פשוט מכונת זיון לא נורמלית.

ההחלקה הארוכה של בטן כנגד בטן.

אני אוהב אותך יותר מכל גבר שאהב אותך פעם.

כן, בייבי, כן.

אני פשוט מכונת זיון ישנה. (תרביץ...בשוט...הזה! תרביץ...בשוט...הזה!)"



בן הכלבא הופך למנוול, האיש הופך לגבר. היא רוצה שהוא יכניס לה את זה (קודם, בקשה שיתן לה אותו). פעם הוא עשה לה. עכשיו, הוא מזיין אותה. מכונת הדפיקה הפכה למכונת זיון, ובשוט, מרביצים.

המיניות מתבגרת, עם הזמן. השפה מקרבת בין הסיפור למציאות, בין האישה לגבר, בין המעשה לזיון.

על מי מטפטפים את הנר?

אני הפרפר שעושה סערות!!

הא הא 😄

ואני רואה שבאו אנשים זה בבלוג, לא נגעו במיץ, לא טעמו מהעוגיות, לא אמרו מילה..

מה יהיה מה יהיה..

מאמי..
כן מאמי..
מאמי אני רוצה לנער אותו.
את מי מאמי?
את העץ.
איזה עץ?
העץ של הכסף.
לכי על זה.
אבל איפה מוצאים את העץ הזה..? זה כמו פרח לב הזהב, אחרי הרים וגבעות ועננים בקצה העולם?
לא, זה בכלוב.
כלוב..?
כן. תעשי כלוב בגוגל, תכתבי בפרופיל מלכה אכזרית משפיטה מנצלת, דברים כאלה, ותראי איך העץ מתנער.
תודה מאמי.
קושקוש..

אם הוא היה מקשיב לקול הפנימי שלה - (אבל היא שתקה עליו כל הזמן; היא פחדה שהוא לא יבין; היא דחתה את הדיבור, קיוותה שיבין אחרי שיפסיק לכעוס; או שישכח ואז ימנע ממנה דיבור לא נוח; היא פחדה לומר דברים שהוא לא יאהב; היא לא סומכת על עצמה, לא בוטחת בעצמה; היא יודעת שהשתיקות שלה מעיפות לו את הפיוז; אין לה מוצא - היא פוחדת משיחה משמעותית) והיא הייתה מקשיבה לקול הפנימי שלו (אבל הוא צעק עליה כל הזמן; הכעס סתם לו את המוח והוא לא הצליח לחשוב; על כל פנים, הוא ידע שצעקות מפחידות אותה, ושהיא לא תדבר על זה, גם הוא לא רצה לדבר; הוא פחד ממה היא תחשוב עליו; הוא לא סומך על עצמו) - אולי הם היו שומעים אחד את השני.

ככה זה בהאזנה, שומעים רק צד אחד, ומתסכול (שנוצר ממחשבות ורגשות לא מבוטאים), נהיים מפחי נפש, נבנות אגרסיות מפוארות ומתבצרים בשתיקה; הדיבור נהיה פנימי, אדם לעצמו.


ואם הקול הפנימי היה חיצוני, אולי הם היו שומעים. (אבל לזה צריך אוזניים)

איזוט - דייג אוקראיני צעיר - מספר לגורקי על נשים, על עצמו, וגורקי, בשפה עדינה ישירה ומצומצמת (וכאן חבל לי שאני לא יודעת רוסית ולא יכולה לקרוא את המקור) מאפשר התבוננות באיזוט ובפלירטוט הקטן והיפה הזה (מתוך הספר של מקסים גורקי - 'האוניברסיטאות שלי' הוצאת עם עובד תירגם פסח בן-עמרם). תבלו.

יפה תואר היה, חזק, ונשא חן בעיני הנשים – והן משלו בו. "אכן, מפונק אנוכי בזה," היה מתוודה בטוב-לבב. "הבעלים נעלבים, אף אני הייתי נעלב אילו הייתי במקומם. אך הנשים, אי-אפשר שלא לרחם עליהן. האשה הריהי כמין 'נשמה יתרה' שלך. חיה היא ללא חג, ללא רוך ולטיפה, עובדת כפרד, ותו לא. הבעלים אין שעתם מספיקה לאהוב, ואני – עתותי בידי. ורבות הן מי שכבר בשנה הראשונה לאחר החתונה יפרנסו אותן הבעלים באגרופיהם. כן, חוטא אני בזה, משתובב עמן. אחת אבקש: אתן הנשים, רק אל תרגזנה אשה על רעותה, אספיק לכולכן! אל תקנאנה אשה ברעותה, כולכן שוות בעיני, על כולכן ארחם..."

ומצטחק, כנכלם, לתוך זקנו, סיפר:

"עוד מעט והשתעשעתי אפילו עם פריצה אחת. היא באה מן העיר לקייטנה. יפהפייה, צחה כחלב, שערה פשתן, והעיניים כחלחלות, טובות. אני דגים מכרתי לה ותמיד הייתי מסתכל בה. 'מה יש?' שואלת היא. 'הן תדעי,' אומר אני. 'נו, טוב,' אומרת היא, 'הלילה אבוא אליך, חכה לי!' ואכן באה. אולם חששה מפני היתושים – היתושים עקצוה ומאומה לא עלה בידינו. 'איני יכולה,' אומרת היא, 'עוקצים מאוד ובחוזקה' וכמעט פורצת בבכי. לאחר יממה הגיע אליה הבעל. שופט. הנה, כאלו הן הגבירות הללו," סיים בעצב ובנזיפה, "היתושים אינם מניחים להן לחיות..."

כן בעסק, לא בעסק, פתחתי ת'עסק, סגרתי...

ומהבחירה - תמימה או מודעת - להשתמש במילים האלה לתיאור רצון או צורך ביחסים, באהבה, בקרבה, במגע - עולה זיקה מסחרית; כמעט אפשר לראות את השלט הקטן - 'פתוח' או 'סגור'; בעיקר, נראה לי, עולה עליבות גדולה בשימוש הציני הזה בתיאור שאמור להיות אישי ואינטימי.


**מצד שני, יש כאן עוסקים מורשים (שוק הומה אדם - סוחרים, סרסורים ולקוחות), כך שיש מקום לתיוג הזה.