אחת לא מהחברה

איזוט - דייג אוקראיני צעיר - מספר לגורקי על נשים, על עצמו, וגורקי, בשפה עדינה ישירה ומצומצמת (וכאן חבל לי שאני לא יודעת רוסית ולא יכולה לקרוא את המקור) מאפשר התבוננות באיזוט ובפלירטוט הקטן והיפה הזה (מתוך הספר של מקסים גורקי - 'האוניברסיטאות שלי' הוצאת עם עובד תירגם פסח בן-עמרם). תבלו.

יפה תואר היה, חזק, ונשא חן בעיני הנשים – והן משלו בו. "אכן, מפונק אנוכי בזה," היה מתוודה בטוב-לבב. "הבעלים נעלבים, אף אני הייתי נעלב אילו הייתי במקומם. אך הנשים, אי-אפשר שלא לרחם עליהן. האשה הריהי כמין 'נשמה יתרה' שלך. חיה היא ללא חג, ללא רוך ולטיפה, עובדת כפרד, ותו לא. הבעלים אין שעתם מספיקה לאהוב, ואני – עתותי בידי. ורבות הן מי שכבר בשנה הראשונה לאחר החתונה יפרנסו אותן הבעלים באגרופיהם. כן, חוטא אני בזה, משתובב עמן. אחת אבקש: אתן הנשים, רק אל תרגזנה אשה על רעותה, אספיק לכולכן! אל תקנאנה אשה ברעותה, כולכן שוות בעיני, על כולכן ארחם..."

ומצטחק, כנכלם, לתוך זקנו, סיפר:

"עוד מעט והשתעשעתי אפילו עם פריצה אחת. היא באה מן העיר לקייטנה. יפהפייה, צחה כחלב, שערה פשתן, והעיניים כחלחלות, טובות. אני דגים מכרתי לה ותמיד הייתי מסתכל בה. 'מה יש?' שואלת היא. 'הן תדעי,' אומר אני. 'נו, טוב,' אומרת היא, 'הלילה אבוא אליך, חכה לי!' ואכן באה. אולם חששה מפני היתושים – היתושים עקצוה ומאומה לא עלה בידינו. 'איני יכולה,' אומרת היא, 'עוקצים מאוד ובחוזקה' וכמעט פורצת בבכי. לאחר יממה הגיע אליה הבעל. שופט. הנה, כאלו הן הגבירות הללו," סיים בעצב ובנזיפה, "היתושים אינם מניחים להן לחיות..."