אחת לא מהחברה

אם הוא היה מקשיב לקול הפנימי שלה - (אבל היא שתקה עליו כל הזמן; היא פחדה שהוא לא יבין; היא דחתה את הדיבור, קיוותה שיבין אחרי שיפסיק לכעוס; או שישכח ואז ימנע ממנה דיבור לא נוח; היא פחדה לומר דברים שהוא לא יאהב; היא לא סומכת על עצמה, לא בוטחת בעצמה; היא יודעת שהשתיקות שלה מעיפות לו את הפיוז; אין לה מוצא - היא פוחדת משיחה משמעותית) והיא הייתה מקשיבה לקול הפנימי שלו (אבל הוא צעק עליה כל הזמן; הכעס סתם לו את המוח והוא לא הצליח לחשוב; על כל פנים, הוא ידע שצעקות מפחידות אותה, ושהיא לא תדבר על זה, גם הוא לא רצה לדבר; הוא פחד ממה היא תחשוב עליו; הוא לא סומך על עצמו) - אולי הם היו שומעים אחד את השני.

ככה זה בהאזנה, שומעים רק צד אחד, ומתסכול (שנוצר ממחשבות ורגשות לא מבוטאים), נהיים מפחי נפש, נבנות אגרסיות מפוארות ומתבצרים בשתיקה; הדיבור נהיה פנימי, אדם לעצמו.


ואם הקול הפנימי היה חיצוני, אולי הם היו שומעים. (אבל לזה צריך אוזניים)