לוֹמֵד

חשבתי שלאהוב מחדש זו התרופה, 

להתקדם, להמשיך, לא להביט לאחור.

אמרתי לעצמי שזה יעזור בטוח לא להסתכל אחורה מה קורה איתך.

להמשיך, לעשות מה שטוב לי ונכון לי, להיות מוקף באנשים שרוצים בנוכחות שלי, החברים, העמיתים, המיוחדים, אלו שמרעיפים עליי את האמת שהיא פשוט להיות עצמי כמו שאני.

לאהוב, לאהוב כמה שיותר מהר, כי אהבה היא משהו אחר, זה כוח, זה אמת, זה אושר, למרות כל הקשיים וההרגלים.

אבל מי עוצר להגיד לי, לכולם, שאת בדיוק 

מה שאהבתי ורציתי.

איתך בדיוק הרגשתי אני-על גג העולם.

אז נכון בתקופה האחרונה שלנו יחד זה הרגיש דווקא שאני לבד, זה שרף.

אז נכון שלפעמים הרגשתי פחות בטוח איתך, ולפעמים פשוט חיכיתי לצאת לחופשי. איזה אדם לא רוצה לפעמים לעצור ולקחת אוויר בריצה כל כך אינטנסיבית?

ואני ואת, שנינו, רצנו במהירות, מרתון,

כאילו זה ריצת 100 מטר,

והגברנו את הקצב, עוד ועוד ועוד

ועכשיו אני מגביר את הקצב שלי פשוט לשכוח ממך, ולפעמים אני נכנע לכאב הזה שקיים בי, ולשריטות ולצלקות שהשארת בי.

אני עדיין חוזר לנקודות מיוחדות 'פיזית' שהיינו בהם יחד, וזה הרגע היחיד בזמן בו אני פתאום מרגיש שפוי.

ובאמת, שלא נעים לי, ואף פעם אני לא מתכוון להכאיב, אפילו לא לזבוב.

והעיקר מבחינתי הוא לראות ולדעת שאת מאושרת, איתי או בלעדי.

ואני יודע שאני לא יכול לתת לך את זה, את האושר הזה שאת רוצה וצריכה.

ואת, את שבויה בקסמים של אהבה, ותמיד את אופטימית, שכל מה שקורה הוא בסוף טוב.

ואני? אני עדיין ממשיך לחפש אותך באחרות, כי את מראה לי את עצמי, עם החסכים שלי, עם אהבה שלי, ועם השנאה שלי.

ואני שונא אותך, שונא אותך כל כך חזק שבא לי להיות לצידך כל רגע בזמן,

ללכת איתך בשבילים הכי מיוחדים והפתלתלים

כדי להבין שבכל הכאב הזה שקיים בי נמצא גן עדן.

שאנחנו היינו גן עדן.

וההרגשה, והרגש שחווינו יחד כאן נמצאים מולי כל הזמן.

אני הולך לבד והפעם אני לוקח את הכאב שלי לתוך השקט והדממה

הרעש, כל הרעש הזה והסערה שנמצאים שם כבר תקופה

אני מנסה להתחמק מהם.

אני מסתכל לעצמי בעיניים מול המראה, שותק

נותן לעצמי להשליך את כל מה שיש לי להשליך עד שלא ישאר בי כלום

ושם, בסוף אוכל סוף סוף לראות אותי.