לוֹמֵד

עמדתי במרפסת, מביט מן החלון על קרני האור שהתחילו לבצבץ מבעד לבנין המשקיף מחלון ביתי

נזכר בכל הפעמים שעמדנו כאן יחד, מחוייכים, מסופקים, מאושרים, אבל גם הפחדים היו שם, החיבוק על הסלע, השיחות העמוקות על הספסל, הפחד שיום אחד פשוט תלכי.

חשבתי שהפעם זה יישאר לנצח-כי ככה את הבטחת

עוד היתה בי תמימות אמיתית שאהבה וחיבור יכולים לנצח הכל

את הריבים וחילוקי הדעות שלנו.

את שברון הלב.

את אי ההסכמות.

את שני העולמות השונים שמהם אנו מגיעים.

חיכיתי במשך זמן רב שתחזור, נתתי לה את הזמן שלה להשלים-שאני לא יכול להתקיים בלעדיה

כמו שהיא אמרה לי כמה וכמה פעמים שאני והיא זה משהו מיוחד, סקאלה אחרת.

ואז את איתו, שלו, בשבילו.

הבנתי באותה העת שאהבה לא יכולה לנצח הכל.

לא את המשכנתא, לא את שכר הדירה, לא את החיים, לא את הלב.

שהלב שלי מאבד אחריות

הדם מפסיק לזרום לשכל

ואם יש משהו אחד שנשאר לנצח זה הבדידות.

וכתבתי לנו מכתבים על אהבה וגעגוע, הרגשתי כל כך צבוע כי ממזמן אני כבר לא יכול להאמין באהבה פשוטה, אמיתית כזו.

ואין למי להתגעגע, אולי למישהי אחת שהאמנתי בכל ליבי שיש דבר כזה אהבה.