Ye right....
מעולם לא האמנתי בהפי-אנד ואני דוקא טיפוס אופטימי.
כשזה קשור באחרים- לא בי.
לא גדלתי על דיסני או סיפורי נסיכים
לא חלמתי שאביר יבוא ויציל אותי מחיי
או להיות 'עלמה במצוקה'.
כל סרטי הרומנטיקה המתקתקים עושים לי בחילה.
הוא רוצה אותה היא לא רוצה אותו היא כן רוצה אותו
הוא לא רוצה ואז כן ונשיקות ופרפרים ולבלובים.
למדתי מקטנה שאהבה זה סבל
זה ייסורים,זה כואב
ולא,אף אחד לא התעלל בי
תודה לאלוהימה- היתה לי ילדות ממש בסדר
אבל הספרים שנמשכתי אליהם וגם הסרטים.
כנראה שמזה קצת נדפק לי המוח.
איך אמרתי היום לבסטיות
-הגיבורה מתאהבת בנבל הבלתי אפשרי ובסוף הוא מת.
או כמו שאומרים את זה בגיקית :
עזבו אותי מאובי-וואן
תנו לי את קיילו-ראן ואני עוברת איתו עכשו לדארק-סייד.
יכול להיות שהייתי עלמה במצוקה כמה שנים טובות
שהבנתי שצריך לחפש איזה אביר שיושיע
בסוף גם זה נגמר
ושוב אני מוצאת את עצמי לובשת שריון
כי כמה כבר אפשר להפגע?
משהו בתפיסת המציאות השתנה
הבדסמ עם הכללים הנוקשים שלו - איזה איזור נוחות זה להיות בשליטה.
מצד שני קשה לי להיות ככה. אני הבן אדם הכי פתוח רגשית . לטוב ולרע
לפעמים זה יותר מדי עבור אנשים
אבל איך אפשר לחיות בווליום נמוך?
רק כדי סוף טוב עם מוזיקה וכינורות?
תנו לי את אדי על גג אוטובוס ומסטר אוף פאפטס בפול ווליום.
בסוף יגיע מישהו שירצה את כל
החבילה המטורללת הזאת שהיא אני.
זו האופטימיות שאני רוצה להאמין לה.
בינתיים, אני בדארק סייד . יש פה קפה טעים.
