לביאה סגולה

That's me in the spot-light

Losing my religion

Trying to keep up with you

And I don't know if I can do it

Oh no, I've said too much

Haven't said enough...

נדמה שהשיר הזה מתנגן לי בכל מקום לאחרונה. 

מייקל סטייפ אהוב ליבי משכבר הימים, כותב כמו שהוא חושב - בבלגן והדיסטייפלים שלו יודעים לעשות סדר. 

המשפחתולוגיה מהפוסט הקודם עלתה לי.

המלכה-האם חולה כבר המון זמן.

המצב בבית נפיץ

המצב שלי נפיץ .יותר נכון להגיד.

מנסה למצוא שקט איפה שאפשר.

היום הדרמתי אל הים. קפה ורוח ושמש ותוכניות עם אחותי.

לצאת לרקוד- יאללה . זה לא שיש משהו יותר טוב מזה כרגע. לרקוד זו גם תרופה טובה ,עוזרת אמנם לכמה שעות,אבל עוזרת.

מגיעה הביתה ...והמציאות לפרצוף.

יהיה פה שקט בסוף ? או שמא עליי לבקש שמחה? רוגע ? להשתיק את הבאז של הסטרס?

בכלל לא רציתי לכתוב על זה וזה יצא.

אז חזרה לשיר הזה של REM

זו אני בפינה,ברחבת הריקודים,רחוק מכל הבלגן,צריכה את המקום שלי להתחבר.

מועדון חדש ,אנשים אחרים. השקעתי באיפור ושיער

שמלה סקסית 

שיריירו עליי,מ'כפת לי ,מתה על זה .

מסתכלת על עצמי במראה מהצד 

בוטילישס לגמרי.

לפחות האלים חננו אותי במבנה גוף סקסי ועסיסי.

אז שיריירו ויהנו

אבל אף אחד לא מתקרב

גברים פחדנים

זו אני שם  בפינה ,עוצמת עינים

נותנת לקצב להכנס לאט לאט

גם לוודקה עם האשכוליות.

בכל פעם שאפקח אותן,אראה גבר שמישיר אליי מבט

איבדתי את הדת שלי ? 

ואולי רק את הטאץ'

אורות מתחלפים בקצב המוזיקה

הגוף זז בלי לחשוב 

והזמן עובר.

איילון יחלוף לי בצבעים ברקע

והקפה החם מנחם אותי

אחרי שכל המסיכות ירדו

מתמכרת לקוריאנים הסמוראים

ומתגעגעת.