לביאה סגולה

כשאני מגיעה לתחתית 

אני אוהבת לשכב על הבוץ ולהביט למעלה

להסתכל על העומק,בלבן של העינים

בלי קורבנות ,רק במודעות

לנסות להבין למה שקעתי ואיך שקעתי

ויודעת שמתישהו אני אבעט בקרקעית ואתחיל לעלות.

או לפחות לזוז.

הוויצ'ר ייעץ לעשות משהו עבור עצמי 

ואמרתי לו שאין לי כלום עם עצמי

הוא גער בי על זה 

לא יודעת למה אבל זה באמת משפט נוראי להגיד על עצמי.

כנראה שזה היה הרגע.

ואולי המשפט ההוא שכתב לי

ואולי זה הקטע של אנטוני הופקינס שמיו שלחה בדיוק בזמן

או החיבוק והמילים החמות  של לוש

או הממים המדויקים והמצחיקים של אושה.

לא יודעת.

זזתי  . קצת. עם האצבע

ואז עם היד.

והרגל

קצת. 

סדר בחדר בתור התחלה:

החזרתי לארון את כל ערימות הבגדים שעל המיטה. נחו מקופלים ממתינים , מארחים לי לחברה בלילה.

החלפתי מצעים וציפיות לכריות

כי נמאס לי לטבוע בדמעות של עצמי.

וציפה לפוך כי מרוב גלגולים בלילה ,הכל נהיה שם בלגן.

נעלים חזרה לארון

עגילים 

איפור למגרה

ניירות לפח

שקיות לאן שצריכות להיות.

והחדר פתאום התרוקן קצת

בעיקר מאנרגיות כבדות

ולרגע אחד

נשמתי עמוק.

יש עוד עבודה לעשות אבל זו התחלה

וזה מספיק לבינתיים.