ורד מוסנזון כתבה לפני שנים את השיר הזה :
לפני כמה לילות, דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא.
דיברנו הרבה, על אהבות ואכזבות וחתולים.
אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת,
מעריצה בחתולים וקצת גם בי,
זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו,
או מאיזה גובה יזרקו אותם,
הם תמיד יחייכו חיוך חתולי, אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם.
כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא, הוא שתק רגע
ואח"כ ענה, שזה בכלל לא ככה, אלא אחרת לגמרי.
שבעצם, הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים,
אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם
ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים
ואז הם לא מראים לאף אחד,
שזה בכלל לא ככה באמת.
האיש הזה לא ראה את הפנים שלי, בלילה ההוא,
כשאמר את המילים האלה וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,
כשהוא היה מוריד את העיניים,
רואה ת'רסיסים שלי על הרצפה.
אז הסופש הזה הגיע השיעור באכזבות.
הצלחתי לתת לזה שם . להרגשת הבאסה הזו וגם לדייק יותר מה מאכזב אותי . אני לא ממהרת להשתמש במילה אכזבה. בעיני יש לה קונוטציה קשה שלילית וכואבת.
אכזבות וציפיות הולכות יד ביד .
היו שנים שהפסקתי לצפות כדי לא להתאכזב ,למדתי לקבל את החיים כמו שהם ולחיות בצל.
כשהתלמיד מוכן ,המורה מגיע . היקום כבר מזמן את הלמידה והיום למדתי גם את השיעור וגם את ההסבר.
שאכזבות נמצאות בעבר ואת העבר קל לי לשחרר.
ציפיות הן בעתיד וזה בסדר לצפות ,רק לא צריך להתאכזב כשהן לא קורות. ופה העבודה הקשה.
אז אני מחזירה לעצמי את המקום והרצון ואת הציפיה. אם היא תתממש -סבבה
ואם לא -גם סבבה.
השיעור הוא לא להתנהל מול זה.
מה הציפיות שלי ? זה כבר לפוסט אחר. בינתיים עוד נותנת לזה לשקוע, צריך עוד לעבד את זה.
