לביאה סגולה

רעש של רוח ,כזאת שנכנסת בחריצים

זה הרעש שאני הכי שונאת. 

לשכב במיטה והרוח שנכנסת מבעד לדלת או לחריץ בחלון. זה יכול להטריף אותי ואני אקום בעצבים לחפש בכל הבית את מקור הרעש.

חשבתי לקרא לרשומה הזו "הרוח נעימה ברכבת הרים".

שניה לפני שאני נרדמת- מעדכנת את עצמי

וזוכרת 

שבלונה פארק הזה,יש גם פינות חמד וקיוסק קטן

ואפשר רגע לנוח בצל או להתרגש בלי להסתחרר מעלה מטה.

אני יודעת שמדברת בקודים . 

בימים האחרונים חווה טרפת אחת גדולה . לטוב ולרע.

מצד אחד בירוקרטיה של קופות חולים,מפעילה את האחים שלי שמפעילים אחרים. מיליון טלפונים ,גם ביננו,סטרס ,לחץ,אכזבה תסכול. נסיעות ,טפסים,בירורים.

מצד שני- עבודה מהבית. חרא שאני שונאת כי במקום לטפל בלקוח אחד ,אני מטפלת בכולם במקביל. אמנם שורפת פחות זמן בפקקים,אבל עדיין עובדת קשה.

אלה רכבות ההרים

ויש גם את הספסל בפארק - את מפגש החברות הכי מתוכנן שיש שכמעט התפספס ברגע האחרון.

קינוח מושחת לגמרי ושיחה ארוכה וקולחת כאילו רק אתמול התראינו ולא לפני שנה.

אבל לפני הכל- יום ראשון בערב ,אחרי יום אינטנס לשנינו ,וויצ'ר עושה מאמץ ומזמין אותי אליו. יודעת שהוא עמוס ועייף אבל אני חייבת לראות אותו.

לנסוע לבקתה ,לאי של שפיות ,אפילו לשעה. להתנתק למימד אחר. להטמע בגוף חם ,בשפתיים כובשות ,בידיים אוחזות. לשכוח לרגע וקצת יותר את העולם בחוץ.לענג ולהתענג מכל רגע. להתמלא בסיפוק ,להתמלא בחיבוק. לקבל ולהעניק בחזרה מגע שמטריף את שנינו. 

זו נקודה מחוץ לזמן. כמו בסרט על מימדים.

אני לגמרי חיה ב-

 Multiverse of madness

💜