כך עוברים הימים
כבר יותר מ -6 חודשים....
כי מי זוכר מה היה לפני.
נדמה שעבר עשור
אני לא יודעת מה יקרה
אני רק יודעת שאני שוב על אוטומט
מטפלת 24/7.
נכנסת למוד-פעולה ו..אקשן.
היום כבר הרגשתי את הקפיץ הזה נמתח מדי. שוב.
הגוף הדרוך
הנשימה השטוחה הזו
צפצופים באזנים
וכמו טנס בכל הגוף הזה
שצריך פורקן מנטלי ,פיזי
שפאקינג נמאס לו לטפל בכולם
להעניק לכולם
לתת לכולם
ורוצה קצת לעצמו.
קצת
לעצמו
לעצמי
לי.
רוצה להניח את הראש ולשכוח לרגע,
שהמיינד יטייל לו למקום אחר.
רוצה שהלב הזה יתחיל קצת להתרגש
לרטוט משמחה.
להאסף אל ידיים שיאחזו בו חזק
ושפתיים שילחשו דברים באוזן
שיעלו חיוך אמיתי.
רוצה קצת להרגיש חיה ,בועטת ,חופשיה
לרקוד...
לאהוב.
לאהוב.
אני רוצה שיהיה לי את המקום לאהוב
ולהרגיש אהובה
מישהו שיוסיף את המילה 'שלי' באיזו הודעה
אני רוצה להיות 'שלי' של מישהו.
אני רוצה להרגיש שייכת
רצויה ,מחוברת.
להרגיש שיש נחמה
איזה רוגע לנוח אליו מדי פעם...
💔