נדמה לי ששלושת החודשים ואולי טיפונת לפני, עם כל מה שקרה פה בבית
או יותר נכון מחוץ לבית
הזמן הזה שינה אותי.
הרחיק אותי מדברים שהייתי ,
מדברים שאהבתי,
מדרך שהלכתי בה
שכבר ראיתי השגים ונצחונות קטנים
וברגע אחד הקרקע נשמטת מהרגליים
ומצאתי את עצמי בדרך אחרת
במציאות אחרת
לבד
לבד לבד
וגם אם היו הבלחות פה ושם
שעטפו אותי והזכירו לי את מי שהייתי ומה שהיה
הכאפה של המציאות חזרה היתה חזקה מדי.
נשאר בי משהו מאוד...ריק בפנים.
ואני מנסה
באמת מנסה להיות אופטימית
להנות ברגע הזה
מהרגע הזה
משהו בפנים נכבה.
ואולי אלה החיים שלי - כל פעם לקפוץ מצוק להנות מהרוח והריגוש
ואז לנחות בבום ולטפס למעלה על ידיי וברכיי
רק כדי לקפוץ שוב ולנחות בבום.
תוהה לעיתים אם לא מגיע לי קצת יותר מזה.
מישהו שיתפוס אותי בבום הזה
ויחזיק לי את היד בדרך לצוק למעלה
שיחבק שניה ויגיד שיהיה בסדר
תקפצי שוב ,אני פה
ולפעמים יקפוץ איתי יחד.
אני מנסה ומשתדלת לא ליפול לקורבנות
שונאת את אנשי האכלו לי שתו לי.
אבל לפעמים מסתכלת למעלה ושואלת
"האם זה כל מה שאני ראויה לו?
לא עשיתי מספיק?
לא נלחמתי בכל הקרבות?
לא הייתי אמא טובה,בת טובה ,חברה טובה,מאהבת טובה,עובדת טובה ?
ועדיין זה לא מספיק ?
לא מגיע לי קצת "פיס אוף מיינד"?
להגשים קצת חלומות משלי ולא רק לעזור לאחרים להגשים את שלהם?
לקדם,לחזק ,לתמוך,להרים,להכיל.
ואז לצפות בהם מודים לי מקרב לב ומתרחקים ,מנפנפים לשלום בעוד אני נשארת מפורקת.
כי אני לא מספיק...?
תוהה , מתי יגיע תורי?
הזמן עובר ,עוד יום מבוזבז,מתיש,ריקני.
אה כן ,קיפלתי כביסה, ניקיתי ,הגשתי,קילחתי,עזרתי....
ממש אושר .😕