ככה הן כתבו לי.
-מה באות עכשו ? לאן ?
-לכיוון שלך.
-אבל זה רחוק .
- זה אותו מרחק ממנו אלייך ובחזרה. חוץ מזה הגברים נוהגים.
-נפגש בקפה השכונתי?
- כבר הזמנו שולחן .
איך אני יכולה לסחוב את עצמי לצאת במצב רוח כזה. חושבת לעצמי . אין ממש ברירה כשמעמידים אותי בפני עובדה
ואולי זה מה שאני צריכה עכשו .
פשוט ,שיחליטו בשבילי.
סוחבת גופיה ומכנס מהארון ,פירורי איפור ופורמת את הצמה. מביטה במראה. נו מילא. סביר זה גם בסדר.
חמש דקות ואני שם מחובקת ועטופה .ישובה ליד השולחן העגול כשמיו מחזיקה לי את היד ולוש מחייכת אליי מהצד השני,יחד עם בני הזוג המקסימים שלהם.
פוצחים בשיחת טיולים ,קולינריה ,עניני היום ,עניני הגיל ובעיקר נהנים מהחברותא הנינוחה הזו.
האוכל כזה טעים והזמן טס לו.
אני כבר בדרך הביתה . בשיחות על עניני המחר ולוגיסטיקה כזו או אחרת.
נחיתה למציאות
איזו נחיתה,מי בכלל המריא.
אבל לרגע עשיתי טיול בשדה התעופה ,שתיתי קפה בדיוטי .
הם כל כך מעטים הרגעים האלה. מעטים וטובים.
מודה שהן בחיי ויודעות לשלוף אותי מהמציאות מדי פעם.
אז לערב אחד קצת נשמתי וחייכתי.
👭