אז אני והקיפוד כבר לא.
היום . שיחה רשמית. הבנה שזה לא יימשך מאיפה שהפסיק.
אם יקרה זה יצטרך להתחיל מהתחלה.
המלחמה הפרידה ביננו.
לא יכולנו להפגש
בקושי לדבר בטלפון ובוידאו בכלל לא .
הוא היה במצב של freeze , בלגן עם אשתו,בלגן עם הילדים,טובע בשיט
שאני הכלתי והכלתי
אבל קשר לא יכול להמשך בשיחות וואטסאפ.
והרמתי דגל מספר פעמים.
זה לא עזר.
אני לא יכולה להכריח אדם בחרדה ,להניע את הרכב ולבוא.
כמו שלא עושה את זה לעצמי
אבל עברו כבר שלשה חודשים שהיו בהן תוכניות ונעיצות ביומן ותכנונים להופעות,בילויים,מפגשים ואפילו רוד טריפ.
ועכשו הטריפ רע והרגשתי שזה מתמוסס.
בשבוע שעבר אמרתי לו שמגיע לי את המינימום בקשר. שיבוא לראות אותי לעשר דקות.
שהשיח בוואטסאפ יהיה יותר זוגי ופחות דיווחים על עניני היום.
שנדבר לפחות פעם בשבוע בוידאו. לחמש דקות .
שישלח איזו תמונה פעם בשנה.
שיפסיק להגיד שהוא רוצה לראות אותי ,לקבוע איתי ואז לבטל.
באיזשהו שלב הפסקתי לצפות. זה כואב.
יכל להיות ביננו קשר כל כך עמוק .
מכעיס שהמצב המחורבן הזה של המלחמה גרם לנו להתרחק ולהפרד.
המוח שלי ישר רץ לכיוון של 'אולי ציפיתי יותר מדי' אבל לא . זה לא יותר מדי,זה המינימום של המינימום.
אני לא אשאב למקום הקורבני הזה ,השמיכי הנוח הזה של להגיד לעצמי -שוב מוותרים עלייך ,שוב את נותנת מעצמך ומכילה ועוזרת ואמפתית אבל נמצאת בתחתית סדרי העדיפויות,מובנת מאליה.
הפעם אני בוחרת לשנות את הפוקוס שלי.
לא להתמקד במה שאין וחסר.
להנות ממה שיש . בגבולות שאני יכולה.
המלחמה הזו משתקת אותי. מכניסה אותי לחרדות מטורפות ואני מנסה להתגבר.
יש פעמים שכן ,יש פעמים שלא.
אתמול ביקשתי מהבת שלי שתלווה אותי לרופא כי לא רציתי לנהוג לבד בחושך.כן זה עד כדי כך חמור...אבל אני משלימה שזה המצב כרגע.
ואני מתפזרת .
אז אני והקיפוד כבר לא. סיימנו את זה בשיחת טלפון ,בהבנה שזה כבר לא ואין טעם למשוך את זה כי שנינו מבינים שזה התמסמס ונגמר.
ועכשו הלב קצת ינוח ואחבוש שוב את הפצעים בתחבושת של חמלה כלפיי עצמי,
בסבלנות ,בעדינות.
♥💔