בימים המיוחדים של האחיות - לא הלכתי לגן או לבית הספר .
נסענו במונית של אבא לבית ענק . ענק !!!
חצר שמרגישה כמו אינסוף של מרחבי דשא ושביל דקלים ובריכת דגי קוי .
כלב זאב ענק וחברותי שעם השנים הלך והזדקן.
דלת עץ כפולה גדולה שמובילה לאחוזה.
כשהנשים מתקבצות במטבח או במרפסת,אני רצה בבית הגדול הזה.
עד לחדר שאני הכי אוהבת ,חדר גדול כמו אולם .
עם שולחן עץ עתיק וכבד וקירות מלאים בספרים.
יודעת שמותר לי לגעת רק בספרי הילדים.
אז אני לוקחת כמה מהמדף ועוברת לחדר הבא עם הספה הלבנה הענקית. שוקעת שם וקוראת...
או שרצה לחצר האחורית ומתישבת מתחת לאיזה עץ
או בסלון 'הקטן' עם הזכוכיות שמשקפות את השמש ישר לפנים.
אמא קוראת לי מרחוק. יושבת לאכול עם כל הנשים שמדברות בחצי עברית וחצי בלדינו. צוחקות ומתווכחות. חבורה של אחיות דעתניות .
ואז אבא והדודים האחרים היו מגיעים בערב ואוספים אותנו הביתה.
תמיד מתענינת ושואלת מה שלומי. איך קוראים לגננת ובהמשך לחברה ולחבר ומה שלום הבעל והילדות וגם אחרי ...
תמיד מגיעה אלינו עם שקית מלאה בספרים שבשבילי היו כמו ממתקים
כי כל כך אהבתי לקרא.
עם השנים התראינו פחות ופחות.
דיברנו מעט בטלפון.
עד שכבר לא.
ומהיום בבוקר- כבר לא לעולם
💔
