יש שירים שאני כל כך אוהבת אבל הם עושים לי קווץ בלב וגורמים לי לדמוע
כי שיר הוא זכרון ,הוא רגש ,הוא תדר בגוף .
שיר כזה הוא של תמר גלעדי -האהבה מתה.
שתמיד גורם לי לדמוע.שיר שליווה אותי בתקופה קשה שבאמת האמנתי שהאהבה מתה ולא תהיה אחרת.
האהבה מתה
תמר גלעדי
מילים ולחן: אריאל הורוביץ
שנינו ישבנו לצידה
ובלי מילים החזקנו בידה
כמה שנים היא רעדה
והאהבה מתה
מה שניסינו לא הלך
בסוף היא היתה חיוורת כל כך
הוצאנו אותה לאוויר הצח
אבל האהבה מתה
רוח קרה חדרה אל החדר
ואל העצמות
כלום לא קרה, נלך עם העדר
של כל הנשמות
שממלמלות
האהבה מתה
אין בעיתון שום הודעה
כי בכל יום, כל שעה
איפה שהוא בעולם
האהבה מתה
וברדיו לשדרן
יש גם היום מצב רוח מצוין
הוא לא שמע שאצל כולם
האהבה מתה...
כשהתגרשתי לא האמנתי שאוהב שוב . מיו אמרה לי שברגע שאמצע בן זוג נוסף ... ואני חשבתי ,מה נוסף עכשו ? הרי המאגר התרוקן לגמרי. איך אפשר לקום מפה? איך אפשר להרגיש שוב ומי בכלל ירצה אותי.
הייתי צריכה להבין שאני קודם כל צריכה להשיב את האמון והאהבה לעצמי.
לשחרר את הצורך ולהשאיר רק את הרצון.
לשחרר את הפחד ולהשאיר רק את הטוב.
הקלפים רמזו ואמרו לי לחכות.
התבלבלתי קצת ותעיתי בדרך. כמעט קרובה אבל עדיין לא.
והלב המשיך להשבר והערך העצמי שלי המשיך להתדרדר.
היום כששמעתי את השיר ברדיו בנסיעה והעינים התמלאו דמעות על אותו זכרון כואב,
פתאום נחתה גם התובנה שאני כבר לא שם.
לא במקום של 'האהבה מתה'
אלא במקום שהיא חיה ונושמת ובועטת וחופשיה והדדית.
כמה פחד אופף את הטוב הזה,הפחד לאבד ,הפחד לשחרר ואז שיברחו לי ,שאשאר לבד שוב.
הסצנה שחקוקה לי בראש מאותה מדיטציה עמוקה של היד שלי מחזיקה יד אחרת ועוזרת לדמות לקפוץ מעל השלולית ואז היד עוזבת והדמות מתרחקת ואני במקום.
לפתע אני יכולה להרגיש ביד השניה שלי - עוד יד אוחזת .
של זה שנשאר.
של זה שרוצה
של זה שאוהב
והוא מחייך אליי וביחד אנחנו קופצים מעל השלולית ועל מלא שלוליות אחרות.
בחלקן אנחנו קופצים ישירות ,משפריצים לכל הכיוונים וצוחקים.
יש שלוליות שאני מעדיפה לעבור סביבן כרגע
ויש שלוליות שאני לא מעזה להביט בהן ובהשתקפות שבן.
בזמנים כאלו אני מרימה מבט
ונתקלת בעינים אפורות כחולות ומנצנצות
שגורמות ללב שלי להחסיר פעימה.