לביאה סגולה

היום עבר חודש 

הגוף שלי עוד כואב את הפרידה

הנפש שלי עוד בלימבו .

החיים שלי עוד מתרגלים ל void הזה שנוצר. 

לאט לאט חוזרים להתמלא בדברים הרגילים שדחקתי הצידה.

אלו שמכבים אותי,משתיקים אותי,מעציבים אותי.

אז כן אני יוצאת ומבלה

עם המשפחה ,עם חברות

שקועה בעבודה עד מאוחר 

צוחקת ,נהנית,נוגעת ,רוקדת ,מזדיינת

אבל משהו בפנים...ריק. 

לא כזה מהר ניתן לנקז את האהבה

זה כמו לרוקן בריכה ענקית.

העצב תופס אותי בנסיעות

כשאני לבד והמוזיקה זוחלת לי בורידים.

הזכרונות, האהבה,הכאב .

עבר חודש והוא כבר עבר הלאה. 

שלח הודעה אחת והתכתבנו 2-3 הודעות

וזהו. נעלם. 

יודעת שממשיך לבלות ממסיבה למסיבה

טס לעולמות רחוקים שמרגשים אותו 

יותר ממני. אני לא כדור אקסטזי.

אצלי הריגושים הם אחרים

גם אני יודעת לטוס ולהטיס לעולמות רחוקים

אבל לא אלו שהוא רוצה. 

עדיין מוקדם בשבילי לחשוב שמישהו אחר ירצה...

תוהה אם לפעמים חושב עליי

אם מתגעגע

אם מרגיש את הכיווץ הזה בלב

ואולי בכלל לא חושב עליי

עברתי בחייו ונשכחתי כמו כל האחרות

והוא לא מסתכל אחורה.

חוששת מהפעם שנפגש בעתיד במקרה

יודעת שהלב יחסיר פעימה

מקווה שלא אהיה לבד כשזה יקרה....

בנתיים אני נמנעת ,כי עדיין כואב 

כי אני מנסה להיות בקשר,

אבל אנשים פחות מעונינים

להמשיך להיות בקשר עם הסאחית שאני.

תקופת החגים בפתח. קשה לי בשנים האחרונות עם זה . 

ובייחוד גם עכשו עם הפרידה הזו .

שומעת את השיר של אפרת גוש 

ואיזו שורה נתקעת לי בראש

שוב לבד

שוב לבד

שוב לבד

שוב לבד...