לביאה סגולה

השבוע הרגשתי ככה

שאני מהלכת על קצה התהום

לפעמים נעצרת וקצת בועטת באבנים 

ומביטה בהן מתגלגלות למטה .

שוב הלב מתרוקן

מרוקן את האנרגיות

בידיים זה כואב ומרגיש רחוק

בחמישי עוד בירוקרטיה שמתישה אותי

והכל מפחיד וגדול עליי.

כלפי חוץ הכל סבבה- ממשיכה לתמוך בכולם ,לחייך ,לשדר ענינים כרגיל.

בפנים  הילדה הקטנה הזו צריכה חיבוק 

כי היא שוב מרגישה מאוד לבד ורחוקה מכולם.

לא מקבלת את המחשבה על העובדה ששוב חזרתי אחורה ,היכן שהייתי .

שום דבר לא השתנה .

מהקפיצה הזו למעלה לרגעים 

נחתתי שוב לקרקע וזה כואב 

כי לא הצלחתי לדלג למדרגה הזו

אולי היא פשוט גבוהה מדי. 

אז ממשיכה מכוח האינרציה ,כרגיל

ממנטרת לעצמי שיהיה בסדר וזה זמני וזה יעבור.

תוהה מה נמצא מעבר לפינה 

רק שלא מוצאת את הפינה עצמה 

ורק המיטה שלי יודעת מה המצב הפנימי האמיתי שלי -

מבולגן ובערימות.