-משלימה פוסטים מהחודש האחרון-
עברו עוד מעט חודשיים פלוס מלחמה.
מאז המסיבה ההיא שהעיפה את שנינו. הדרופ שאחרי היה קשה מנשוא ,המרחק עוד יותר ואז כל הטירלול הזה של האירנים.
-וויץ' אני מתגעגע. להחזיק אותך ,להריח אותך,להרגיש אותך.
מילים שמעבירות בי רטט וכאב של מרחק .
כי זה לא מתאפשר עכשו. עד שזה כבר התקדם לאנשהו... אם בכלל. ואולי זה רק בראש שלי.
ערב אחד הוא עבר פה . התרגשתי כל כך לפגוש אותו. זרועות גדולות שעוטפות אותי ושפתיים שכובשות ככה באמצע הרחוב
זה קצת מבאס אותי אבל לוקחת מה שיכולה. בקושי מספיקים לדבר . רק להתחבק ולהתנשק ,להרגיש אותו נוכח פה במציאות המשוגעת הזו.כמיהה בלתי נסבלת. למגע המוכר ,לגוף שלו ,לנשיקות ,לתשוקה.
בערב אחר מצטרפת אליו לאיזו נסיעת סידורים.ידו נשלחת לאחוז בידי. קשה לעזוב ,קשה להתנתק .כל מגע - געגוע .
ובראש שלי - איך לספר לו . הוא בטוח כבר יודע.
שוב עוצרים ,שוב מתחבקים והוא מלטף אותי ואומר לי כמה התגעגע וכמה אני חסרה וחשובה.
ועדיין - לא אני זו שנמצאת איתו בלילות הקשים האלו. זה כואב לי . לא להיות נבחרת.
להתרגל לגבר אחר שאוחז בנפש המותשת והמתפרקת שלי ,שחיבק כשבכיתי שעה שלמה על הפרידה הכפויה הזו.גבר אחר מפורק לא פחות ממני.
החיבוק שלו עוטף אותי ואני נמסה . מתגעגעת ליותר ,מתגעגעת אליו.
אני מספרת לו על פגסוס והוא שמח עבורי .
מה אתה שמח ?
תקנא .תתעצבן .תכאב!
ואולי בכלל עכשו קל לא יותר.
אני לא יודעת
עדיין כואבת .
לא מוכנה ללכת לאיזה חדר לפי שעה רק בשביל להזדיין.
אני צריכה לרפא את הלב הזה שלי.
בינתיים מטעינה אותו בעוד חיבוק ונשיקה.
וויצ'ר מיין .