מעבר לכל הסערות החיוביות האלו ,גם החיים עצמם קורים להם לאיטם.
המלכה האם שוב בבית חולים ,להליך והשגחה .
וזה מקפיץ את האלרטים.
באופן אוטומטי אני מפנה את הזמן לגמרי ,דואגת להכל .
אבל במהלך הסופש כשהכל קורה בפועל - מרגישה שמשהו השתנה.
אני לא שוהה בבית החולים הרבה זמן .
מחלקת את הזמן עם האחים ועם בית החולים עצמו .
מגיעה בשישי בערב עייפה ורעבה ,חולמת למצוא מטבח מסודר ואוכל מוכן אבל גיליתי שלא.
אז לפני שמתיישבת אני כבר טורנדו במטבח כולל נקיון ובישולים.
הילדות נרדמות .סרט כבר לא נראה היום.
מקלחת רותחת תחכה למחר . האוכל המוכן נאסף למקרר ואני אספת למיטה לישון.
המחשבות מתערבבות . על חברות ,חברויות ואכזבות ,על גברים ,על שינויים
עד שמגיע 8 לפנות בוקר . גיל מעבר - לא ישנים הרבה מסתבר ואז חיים בעייפות מתמדת.
הזמן נמתח לפה ולשם ועד שאני מגיעה שוב לבית החולים אני לא מצליחה לשבת שם יותר משעתיים .
יש לי קוצים בתחת. הוא חזר ואני רוצה להיות איתו.
פפראצי שולחת לי הודעה 'קומי עכשו ותסעי לשם,הכל בסדר ,שימי את עצמך במרכז'
ואני נוסעת אחרי שמוודאת שהכל בסדר והמלכה האם נכנסת למיטה לישון וזה נראה לי מוזר כי רגילה לבלות שם שעות .
ופתאום המון דברים עוברים בראש ,ההתמסרות שלי לטיפול שלה ,הויתור שלי על הכל ,המחירים ששילמתי.
זה מוזר לי לחשוב על עצמי עכשו ,לעשות מה שאני באמת רוצה וזה להיות איתו .
שוכחת להתקשר ,מגיעה והוא לא לבד ,מביך אותי ,מזל שטלפון מהילדה מסיט את תשומת הלב .
כמעט מתפתה לשאול אותו אם רוצה שאלך. יודעת שיכעס על זה.
מרגישה רעד בגוף ולא מהמקום הטוב .
אבל יש לי מקום נכון ? אז מכינה לי קפה ומתישבת איתם.
היא בוחרת ללכת ואני להשאר .מתנצלת שזה קרה. מחבקת אותו חזק מקבלת אל פי את הנשיפה של העשן . מממ... התגעגעתי לזה.
אחכ נתכרבל על הספה ואני אקשיב לסיפורים מהסופש.
אבל זה כבר לפוסט אחר .