אני בבית והוא בבית
רק ששנינו לא באותו בית
זה לא קל לחיות בדיסוננס הזה של כל הזמן לרצות להיות איתו
לבין הצורך והכרח להיות בבית.
לפעמים מרגיש שאני פה רק כדי להפגין נוכחות.
לא שמישהו באמת צריך אותי כאן.
לפעמים כן. לרוב לא .
כביסות ,כלים , בישולים . מטלות.
לא יודעת.,אולי בגיל הזה כבר נמאס מהכל
ופשוט בא לעשות מה שבאמת רוצים?
אני מתגעגעת אליו . מסתכלת בתמונות.
אבל אני לא ממש צריכה אותן - הוא בלב ובראש שלי.
ואולי צריך להיות קצת בנפרד כדי שנתגעגע?
כדי שכל אחד יתעסק בענינים שלו?
ועדיין - כשמגיע הערב והמיטה ריקה (או מלאה בבלגן במקרה שלי) אז זה מבאס....
כי אין כמו להתכרבל איתו.בכפיות . הגב שלי צמוד לחזה שלו
והתחת שלי לאגן שלו
יד אחת מתחת לראש שלי
ויד שניה מחבקת ומצמידה.
מה צריך יותר מזה ?
הסחות דעת ....
סיימתי לראות devil may cry סדרת אנימה מלאה באלימות ושפריצות של דם . מוזיקת רוק כבד ומלא ציניות.
ללכת לסדר את החדר ?
לא בא לי .
ובשביל מה ?
הייתי אמורה להפגש הערב עם חברות וזה התבטל. כל אחת מהסיבות שלה .
אז סתם עוד ערב בבית.
הולכת להכין משהו טעים....