כבר אין לי אצבעות לספור את כמות מעברי הדירה שעברתי מאז שנולדתי .
המון דירות ,ערים ,איזורים
עם משפחה ,בלי משפחה ,עם ילדים ,הורים ...
כל הכאוס הזה של הארגזים ,הארגזים ,הבלגן ובעיקר ההתרוקנות
ניתוקים מסביבה,מחברים ממסגרת ,שוב תחושת תלישות וחוסר שייכות.
זה משהו שתמיד נחרט לי בראש
החדר המתרוקן ,הבית המתרוקן ...קצת כמו מוות.
והנה שוב אני באותו מצב ,רק שהפעם זה לבד ואני המבוגר האחראי .
לנצח על המקהלה הזו שכולן עסוקות וכל אחת צריכה עזרה
ככל שמתבגרת וגם קטנה בגודל , גם הכוח הפיזי שלי קטן ומשתנה.
הסבילות הנפשית שלי.... בכלל.
אתמול יום של אריזות ואני מתאפקת
לא להתפרץ ,
לא לבכות,
לא להביע את תחושת התסכול
וחוסר האונים שלי מול כל זה...
כל כך זקוקה כרגע למישהו ששניה אחת ירגיע ,
יפקס ,יגיד לי שיהיה בסדר ...
מתישבת במרפסת ,מושכת סיגריה מחפיסה .
מתרכזת בזה ובשיח קצרצר
ואז קמה להמשיך עד שמאגרי הכוח מתרוקנים לגמרי וכולנו יושבות לנוח.
אריזות day #1 .
צלחנו.