לביאה סגולה

מכבה את המנורה הקטנה ליד המיטה שלנו.

החושך משתלט לו בלי לשאול שאלות.

אני משאירה עיניים פקוחות ורואה איך האור מהחלון מזדחל לו אט אט ומצייר צורות בחדר

של הארון

של השידה.

נשימות עמוקות ושקט. שולחת רגל אחורה ,רגילה להרגיש את החום ואתה לא שם.

יוצא מדי פעם להרדם לבד אבל המחשבה שאתה מגיע בהמשך הערב עושה לי נעים בבטן

הערב לא תגיע. אתה שם ואני פה. כבר כמעט שבוע וחצי ,ערבוב של שמח ועצוב

מיטה ריקה וריק לי גם.

רגילה לנשימות שלך,לחום שלך שממלא את המיטה

ליד הזאת שנזרקת בלילה ומחבקת בלי לשים לב.

אני לא בן אדם של לבד. פעם הייתי והרבה השתנה.

תחלים כבר ותחזור!

אתה חסר לי.

אהוב.