לביאה סגולה

תמיד אהבתי את הביטוי הזה
תמיד דמיינתי את אותן שפתיים משורבבות בחצי חיוך זדוני שכזה.
יחד עם מבט שובב בעינים ועדיף ירוקות.

תהיתי מתי אני אפגוש את החיוך הנכון הזה.
שאדע בדיוק כשאראה אותו,שזה הוא. עומד וקיים לפניי.
שהוא אמיתי.שארים ידי אל שפתיו הרכות ואגע. איך יכולתי לדעת שהחיים יזמנו אותו אל חיי מוקדם משחשבתי.
הוא לא פרץ אל חיי בסערה , אלא בשקט , בלי ששמתי לב.
במשרד קטן כשגבי אל החלון הגדול , אורות הליל עמומים . בחוץ בטח כבר הברים מלאים בבליינים או בעובדים שיצאו מהמשרדים עייפים ורוצים קצת לפרוק מתח עם איזה קוקטייל.
אהבתי את השעות השקטות האלה, כשהמשרדים ריקים ושקטים .
שהשומר במשמרת הלילה עובר עם הברכה הלבבית הרגילה ומפנק אותי בכוס קפה.
"לילה טוב ילדונת, אני בעמדה , שומר עלייך"
חייכתי אליו והודיתי לו לפני ששקעתי שוב אל מסך המחשב המואר לפניי.

לאחר שעה , שמעתי צעדים במסדרון. בטח השומר עושה סיבוב.
"עדיין פה דניאל !" צעקתי אליו והמשכתי להתרכז במסך .
מישהו נכנס אל חדרי ודיבר, שאל לגביי מישהו או משהו.הקול היה שונה , אבל לא ממש הקשבתי כי כשהרמתי את עיני ,הן נעצרו שם על פיו , על שפתיו.השפתים זזו ויצא משם קול נעים , לא עמוק ועבה אלא מלטף כזה , רך, כזה קול שבא לך שלא יפסיק לעולם לדבר ליד האוזן ואז הוא הפסיק.
"סליחה, הכל בסדר? הבהלתי אותך?"
ואז העינים שלי עלו קצת יותר למעלה ופגשו עינים ירוקות שזיק של צהוב נשזר בהן.עינים מיוחדות שעליהן חלמתי בלילות.
איך זה יתכן שאחלום על אדם שאני לא מכירה בכלל?
‏והנה הוא כאן. עומד ממש מולי .
‏עינים סקרניות שהישירו מבט חצוף . הוא עיקל גבה אחת מעלה
"אנחנו מכירים?" שאל .
"כן" עניתי בשקט "זה אתה."
הוא הניח שתי כפות ידיים על השולחן ונשען קדימה. פניו מעל מסך המחשב שלי , ברורות יותר, עיניו ירוקות יותר וסקרניות.שתקנו דקות ארוכות או שמא היה זה נצח.
"דניאל אמר לי לפנות אלייך. שמצאת USB D בחדר ישיבות וזה אצלך." הוא אמר בשקט , עדיין לא מסיר מבט .
"כן." נדתי בראשי "זה אצלי"
הסתובבתי אל השידה לידי ושלפתי את הכונן מהמגירה.
"הנה," הושטתי את ידי פתוחה כלפי מעלה .
הוא התיישר לרגע . הרים את ידו והניח אותה על ידי. כולא את הכונן בין כפות ידנו. כף ידו היתה חמה. עצמתי לרגע את עיני ופקחתי אותן שוב.
"כן, זה אתה" אמרתי שוב. הוא הניח את כף ידו השניה תחת כף ידי ואחז בה.
"שמי ג'יימס" אמר בשקט ואגודלו ליטפה את שורש כף ידי "ואת...מכשפת אותי עכשו"
הוא עקף את השולחן. עדיין מחזיק בידי. הסתובבתי אליו . מביטה בו מלמטה.
"איך זה שלא נפגשנו? הייתי כאן מספר פעמים."
"אני מעדיפה לעבוד בלילה "
"כששקט"
"כן..."
ידיו המשיכו ללטף את ידי והוא הושיט את אחת מהן לקחת את ידי השניה ולהקים אותי על רגליי. הוא לא היה גבוה ממני בהרבה . עכשו כשעמדתי קרוב אליו,הרגשתי חום עובר מגופו. הרגשתי את זה בבטן ובחזה. במקום להבהל,נרגעתי.

לא יכולתי להסיר מבטי משפתיו. השפתיים שחלמתי עליהן כל כך הרבה זמן.
"אני יכולה...אני יכולה לגעת בך?"
הוא חייך את החיוך הזה"את כבר נוגעת בי"
"לא." שחררתי את ידי מידו והרמתי אותה אל פניו.אצבעי נחה על שפתיו החמימות. זזה סביב סביב,נוגעת ברוך,משרטטת אותן,כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר ולא במציאות.
"עיצרי..." הוא אמר בקול צרוד מעט,כשהנחתי את ידי על לחיו החלקה ואגודלי המשיך ללטף את קצות שפתיו.
"לא..." לחשתי "אני לא יכולה."
"בבקשה..." שוב הקול הצרוד הזה."את לא מבינה."
"אני כן." סגרתי את המרחק ביננו. גופי צמוד אל גופו.
הוא התנשף לרגע. ידי השניה התרוממה אל צווארו,אצבעי מלטפת את הקימור מאחורי אזנו.
"חיכיתי כל כך הרבה זמן והנה אתה כאן"
המבט בעיניו השתנה,לרגע קימט את מצחו,מנסה להבין. הרי מעולם לא נפגשנו.
"אני עומדת לנשק אותך עכשו."
"אבל את לא מכירה אותי" לחש כששפתי קרבו אליו.
"הו,כן. אני בהחלט כן " הצמדתי את פי אל פיו. שפתיי מלטפות בעדינות את שפתיו, דוחקות בו להכנע.
ידיו החליקו סביב מותניי והוא הצמיד אותי אליו.
פיו נכנע לדרישותיי ולשונו התערבבה עם שלי.ידיו החזקות ליטפו את גבי,אגנו צמוד לאגני.
הרגשתי לרגע על קצה הצוק,עוד שניה נופלת והוא מחזיק בי.
פיו החל לדרוש במקום לקבל,נושך קלות את שפתיי. תובע בעלות,תופס את מקומו הראוי ,הנכון.
ידיי התרוממו לחבק את צווארו,להצמד אליו יותר.
מה קורה כאן בשם אלוהים? גנבתי את המחשבה מראשו. ידעתי שהוא נאבק כי הוא לא מבין. הוא לא זוכר ויחד עם זאת יודע שזה בלתי נמנע.