צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני חודש. יום ראשון, 29 במרץ 2026 בשעה 14:32

בספונטני . זאת מגיעה וזה וזו ואני אוספת את פגסוס ונוסעים להרצליה . 

הרחובות דיי ריקים וקר אבל זה מרגיש כמו אויר לנשימה. הוא מסתלבט על הנהיגה שלי ואני מפספסת את הפניה .

מגיעים ומחכים ,נישוקים וחיבוקים . אני מרגישה שלוקח לו זמן להפשיר אליי. 

לוקח לו זמן להרגיש בנוח ,להראות סימני חיבה .

עוברים עוד שולחן ועוד שולחן . פה קר ,שם חם.

בסוף מתמקמים ומזמינים ואז טוטוטו התראה . 

פעם ראשונה שתופסת אותי בחוץ אבל מצחיק לי ואני עם כולם יחד הולכים לאיזה מתחם גנים . 

כשחזרנו שוב השיחה התעמקה - על מערכות יחסים וזוגיות ועדיפות זוגית וזה היה מעניין ומסקרן לגלות כמה הוא אדם זוגי. כמה חשוב לו החיבור והרגש .מזל שאני מקשיבנית טובה. אני קולטת גם מה שמעבר למילים. 

חוזרים הביתה ומתכרבלים על הספה . אני מלטפת אותו והוא מתמסר .

'בוא נלך למיטה ' אני מבקשת 'יותר מעניין מלראות חדשות'

מתפשטים מהר ונכנסים להתכרבל מתחת לפוך

 המגע הזה של העור ,הקירבה ,הליטופים.

הוא מתרומם ומביט בי מלמעלה. העינים שלו סוקרות את הגוף שלי וננעצות בין רגליי. 

הוא נושך שפתיים ומתמקם שם . הנשימה החמה שלו והלשון שלוקקת תחילה בעדינות ואחכ בטרף.

ואני שומעת אותו נאנק מעונג והגוף שלי רוטט תחתיו. 

הזיפים שלו מחוספסים על הכוס שלי וזה כל כך מטריף אותי. 

כשהוא מתרומם אני מתקרבת אליו ותופסת אותו לנשיקה. טועמת אותי ממנו והוא עף על זה. על התעוזה הזו . 

כשהוא חודר אליי הוא עושה זאת לאט לאט . בכוונה. באדג'ינג. בקצה של הקצה ומחכה שהשרירים שלי יתכווצו ויכניסו אותו לתוכי. 

הגוף שלו רזה ושרירי. יש לו כוח פיזי מטורף וסיבולת רצינית. 

משום מה כשהוא חודר אני ככ מתרטבת. משהו בריגוש של להיות איתו ,משחרר לי משהו בגוף. 

כשהוא גומר ואני שוב ושוב ושוב   הוא נשכב מעליי ואני מלטפת את העור הנעים שלו. הוא נרגע תחת הידיים שלי. כל כך זקוק למגע ,לרוך ,לפינוק הזה.

וכן - זה ריגוש להיות איתו. האיש הזה שמדי פעם הצצתי בו מרחוק. שתמיד היה חלק מפאוור קאפל כזה. חשבתי שהוא סנוב מתנשא  שמחזיק מעצמו והתברר שהוא בכלל לא כזה.  שהוא איש רך וטוב וביישן וסקסי בטירוף. 

והוא איתי. 

במיטה הזו ,בבית שלו ,מפנק ומטפל בי .

מדליק לי את הדוד מראש ,מחמם לי את המגבת ודואג שאנעל נעלי בית. יוצא איתי למדרגות באזעקות ,אפילו שזה לא מעניין אותו, שמכין לי ארוחת בוקר ולא משנה לו שהשארתי שם כבר מברשת שיניים ומרכך שיער וסבון גוף ובקבוק מים ועגילים.

כן ,איתו אני מתפזרת  לגמרי והוא אוסף ומקרקע אותי.בלי לדעת שהוא הסיבה שאני מתפזרת ומתרגשת.

אני מרגיעה את הפגסוס שבו 

והוא מרגיע את הלביאה שבי . 

וביחד זה עובד.

לפני חודש. יום שני, 23 במרץ 2026 בשעה 6:35

-משלימה פוסטים. עדיין. כמה טיוטות ראבאק!- 

מעניין שתמיד הגברים שאני יוצאת איתם נתפסים כשנויים במחלוקת. תמיד הם לא לעיסים ,לא פשוטים ,לא רגילים. אולי כי אני כזאת בעצמי ? 

לא יכולה לצאת או להקשר עם 'סתם מישהו רגיל' .

אולי זה המרד שלי . מול המשפחה ,מול החברים ,החברות.

תמיד אני מרגישה מהן איזה ריחוק ולא אחת הן חטפו על הראש ממני על זה.

זאת הבחירה שלי ותצטרכו לקבל אותה אם אתן רוצות לקבל גם אותי. בין אם היא נראית לכן או לא. 

תמיד הביקורת ,תמיד השיפוט המעצבן הזה. 

כי הם אף פעם לא by the book.

ולא חושבת שזה מקנאה . יש להן את שלהן והם טובים ומקסימים ואני אוהבת אותם כמו שהם.

אז למה ממני ישר מתרחקים כשאני בזוגיות ? 

כי קשה לקבל אותי כשאני מאושרת וטוב לי

או שמשהו באנרגיה השתנה. 

אני לא יודעת. זה פשוט מוזר וחוזר על עצמו 

עם כל אחד שהייתי איתו.

 

 

לפני חודש. יום ראשון, 22 במרץ 2026 בשעה 13:38

-משלימה פוסטים מהחודש האחרון- 

 

עברו עוד מעט חודשיים פלוס מלחמה.

מאז המסיבה ההיא שהעיפה את שנינו. הדרופ שאחרי היה קשה מנשוא ,המרחק עוד יותר ואז כל הטירלול הזה של האירנים. 

-וויץ' אני מתגעגע. להחזיק אותך ,להריח אותך,להרגיש אותך.

מילים שמעבירות בי רטט וכאב של מרחק . 

כי זה לא מתאפשר עכשו. עד שזה כבר התקדם לאנשהו... אם בכלל. ואולי זה רק בראש שלי. 

ערב אחד הוא עבר פה . התרגשתי כל כך לפגוש אותו. זרועות גדולות שעוטפות אותי ושפתיים שכובשות ככה באמצע הרחוב 

זה קצת מבאס אותי אבל לוקחת מה שיכולה. בקושי מספיקים לדבר . רק להתחבק ולהתנשק ,להרגיש אותו נוכח פה במציאות המשוגעת הזו.כמיהה בלתי נסבלת. למגע המוכר ,לגוף שלו ,לנשיקות ,לתשוקה. 

 

בערב אחר מצטרפת אליו לאיזו נסיעת סידורים.ידו נשלחת  לאחוז בידי. קשה לעזוב ,קשה להתנתק .כל מגע - געגוע .

ובראש שלי - איך לספר לו . הוא בטוח כבר יודע. 

שוב עוצרים ,שוב מתחבקים והוא מלטף אותי ואומר לי כמה התגעגע וכמה אני חסרה וחשובה.

ועדיין - לא אני זו שנמצאת איתו בלילות הקשים האלו. זה כואב לי . לא להיות נבחרת.

להתרגל לגבר אחר שאוחז בנפש המותשת והמתפרקת שלי ,שחיבק כשבכיתי שעה שלמה על הפרידה הכפויה הזו.גבר אחר מפורק לא פחות ממני.

החיבוק שלו עוטף אותי ואני נמסה . מתגעגעת ליותר ,מתגעגעת אליו. 

אני מספרת לו על פגסוס והוא שמח עבורי .

מה אתה שמח ?

תקנא .תתעצבן .תכאב! 

ואולי בכלל עכשו קל לא יותר. 

אני לא יודעת 

עדיין כואבת .

לא מוכנה ללכת לאיזה חדר לפי שעה רק בשביל להזדיין. 

אני צריכה לרפא את הלב הזה שלי.

בינתיים מטעינה אותו בעוד חיבוק ונשיקה.

וויצ'ר מיין .

 

לפני חודש. יום ראשון, 22 במרץ 2026 בשעה 13:21

-משלימה פוסטים מהחודש האחרון-

'מזמינה פיצה - מצטרף? ' אני כותבת לו בטיזינג. יודעת שהוא לא יגיע . שבועיים לתוך המלחמה זה כבר נהיה בדיחה. אני לא נוסעת אליו והוא לא אליי.

וכל יום מרגיש כמו שבוע ולא ידוע מתי כל החרא הזה יגמר .

בפיג'מה וקוקו מבולגן אני מסתובבת בבית ,מסדרת ,מנקה ובמטבח מעמיסה כלים למדיח .

פתאום- צלצול בדלת. מי מגיע בשישי בצהרים.

הגדולה פותחת את הדלת ואומרת 'שלום' ואני - מי זה ? מציצה בדלת. הוא עומד שם . גבוה וחתיך ,מחייך כי יודע שאני בשוק .

החיוך שלו מגיע לכל הגוף שלי שמפרפר מהתרגשות. ל'כפת לי שהילדות שם אני קופצת עליו..

יוווו באת ! באת לפה !!! באת אליי!!!

פגאסוס אגדי שכמוך.  פרשת את הכנפיים שלך ועפת עד לפה.... הוא עוטף אותי בחיבוק חזק ואני מרגישה שגם הוא נושם עמוק .געגועים עוברים במגע.  הגוף שלו והריח שלו והחיבוק שלו .

אני מכירה לו את הילדות גם מעבר לשיחת וידאו בממ'ד והן  מקבלות אותו בחיבוק . איזה כיף ומרגש . הוא בא ! 

אני נראית כמו סמרטוט ולא אכפת לי .

מארגנת שתיה ואנחנו יושבים במרפסת. מדברים ,נוגעים ,כאילו התראינו אתמול ,

לא מאמינה שהוא פה! הלב שלי נושם לרגע לרווחה. 

כשנהיה קריר והפיצה סוף סוף  הגיעה, יושבים כולם לאכול וזה כל כך טבעי שהוא פה . מרגיש הכי במקום.  הילדות מקשקשות כל הדברים שלהן והאוירה קלילה ונעימה. בראש עוברת לי מחשבה - חבל שלא הספקתי להכין לו כלום לאכול ומקווה שהפיצה תספיק ולא תזיק יותר מדי.

לושי והזוגי שלה מגיעים . חיבוקים מועכים. לא ראיתי אותם עוד מלפני המלחמה והתגעגעתי כל כך !! גם פה זה מרגיש לי טבעי  ואני שמחה שהוא פה. 

אחרי שהם הולכים הוא אומר שגם הוא תיכף יזוז ואני מוחה-  'בשום אופן לא! ' . 

והוא נשאר. נמעכים לנו מול הטלויזיה. איזה סרט אקשן שמצחיק את שנינו. פעמיים מוקפצים לממ'ד ויושבים להריץ צחוקים וסלפים עם הילדות.החדר שלי מבולגן כרגיל אבל לא אכפת לי העיקר להתכרבל איתו מתחת לפוך.

קשה להחזיק תשוקה שנמשכת כמעט שנה. ליטרלי. 

הגוף שלו שונה ,המגע ,העוצמות,הנשיקות,אני עסוקה בראש בהשוואות.

אבל מהר מאוד הוא מחזיר אותי לכאן ועכשו . תופס לי את הסנטר ומיישיר מבט,העיניים שלו מתכהות,זה מוזר ,מהפנט . הגוף שלי נכנס למצב רטט אבל הוא עוצר ,סופר ,מחזיק אותי על הקצה ,יודע שהוא משפיע עליי ברמה המנטלית וזה מטריף את שנינו.הוא מסיים לספור ומשחרר ,מאפשר לי להתפרק לו בין הידיים. 

הוא מקרב את הפה שלו לאוזן שלי ואני שומעת גם אותו לוחש לי תוך כדי שהוא מתענג מהעונג שלי. 

מכרבל אותי אל הגוף שלו ואני מתרגשת.פאקינג פגסוס פה במיטה שלי ..הקראש הבלתי מושג הזה. מי היה מאמין?..

השבת עוברת בכיף ורוגע ו...ואזעקות.בערב לושי מזמינה אליה למפגש ואני נוסעת לשם רועדת מפחד. הוא נוסע אחריי .זה הבטחון שלי. 

אחכ ממשיכה אליו.

בלילה יש אזעקות .

 הייתי בטוחה שיחטוף עצבים מהחרדות שלי אבל הוא מכיל ומרגיע .

ועוד יום עובר ברוגע ופתאום אפשר קצת לנשום.  כשאנחנו נפרדים בחיבוק ונשיקה ,אני לא יודעת מתי שוב נתראה . המשך השבוע ? סופו? ומה יקרה באמצע ? 

יהיו אחרות ? בודאי שכן . לא דיברנו על בלעדיות

לא דיברנו על זוגיות. הוא גם מתלבט ,המחשבות על 260 קמש

מפחד לפגוע בי . המשפט הזה כואב לי . שמעתי אותו בעבר. ונפגעתי.

הכל כל כך לא ברור.לא יציב ,לא ודאי.

השבוע שאחרי יעבור בסערה מבלבלת ולא ברורה.