זה אחד הדברים הקשוחים שעשיתי ואני פאקינג גאה בעצמי.
מעבר בית ,אריזות ,ריצות לסידורים, שיפוץ דירה.
הכל בשבועיים.
ובשבועיים האלה ,בתוך כל הטירלול הזה ,מייצרים גם זמן להיות יחד .
ביו אם פיזית או רק בשיחת טלפון.
אפילו שזה מאמץ נפשי עבורו ,יותר מאשר הפיזי,הוא בא.
הוא הגיע לעזור לי ,לתקן דברים ,לסדר,להתקין.
אני מסתכלת עליו ומריירת בלב בזמן שהוא אוחז במקדחה או מטפס על הסולם להחליף מנורה.
הוא בדיוק בגובה הנכון,מול העינים שלי ובא לי למשוך את הרוכסן הזה למטה ולהכניס אותו לפי.
אחהצ ברוגע ,אחרי שאכלנו וישבנו במרפסת,אנחנו נכנסים 'לנוח' בחדר.
הדבר היחיד שנח זה המוח שלי,מכל המחשבות שרצות על 450 קמש.
השבוע ממשיך והוא בעיסוקיו. קשה לי בלעדיו ,מרגישה את הצורך הפיזי הזה בקירבה שלו אבל אני עסוקה בטירוף עם המעבר והפריקות של ערימת הארגזים שמגיעה כמעט עד התקרה.
הוא שוב מגיע אליי ,בלילה ,בכל הבלגן הזה וזה מרגיש לי הכי רגוע,שלא צריכה לסדר או לארגן לפני.
יושבים בסלון ,מכינה לו לאכול ,צופים ברילז - תחביב משותף שלנו .
ואחכ במיטה הוא עייף וכנראה מוטרד . אני מלטפת אותו והוא רוצה לישון.
החדר שלי ,מיטה שלי ,במקום החדש . פוקחת עיניים בבוקר והוא מולי. הלב שלי נמס. זה כל כך לא מובן מאליו שהוא פה.
קמים לאט ומתארגנים ,אני הולכת למכולת לקנות כמה דברים לארוחת בוקר שגם הוא יוכל לאכול.
שוב התקנות ופריקות בבית .
החיבוק שלי לא חזק מספיק ,כדי להודות לו.
והוא משאיר אותי עם התחושה בלב שאני יכולה לעשות הכל.
ובהמשך הערב ... גם עשיתי.