לפני 5 שנים. 12 ביוני 2019 בשעה 4:08
עוד כאב להקשיב לו
ולזוז
פשוט לזוז
איה
לפני 5 שנים. 11 ביוני 2019 בשעה 19:10
יהיו תמיד לבד. ינשכו שפתיים וימשיכו הלאה.
ואיש לא יותר בודד מאמא שכל ילד שלה במקום אחר והיא היתה רוצה, אבל לא יכולה, לפצל את עצמה ולהיות עכשיו עם כל אחד מהם.
לפני 5 שנים. 10 ביוני 2019 בשעה 15:42
ותזיין אותי
עד שאפחד
עד שלא אוכל להיישיר מבט
עד שרק נשימה תשאר ממני
וכל שאר הגוף יהיה שלך
ואז תבקש ממני לקרוא לך בשימך
בזמן שאתה חודר אלי
ומכאיב לי
וכשאקפא
תכאיב לי שוב
ותשאל
"אם בעצם טוב לך, אז למה את לא גונחת את שמי?"
ותירק עלי
ותסטור
עד שאצליח להגיד את השם שלך
לגנוח אותו
ובלב אני ארגיש כאילו משהו נשבר לרסיסים
ואתה תנשק אותי
ותגיד שזה כל מה שביקשת.
כי אתה רק מבקש. לא דורש, לא מורה ולא מצווה. רק מבקש.
בדרך האוהבת שלך. בלי רחמים ובלי חמלה.
לפני 5 שנים. 9 ביוני 2019 בשעה 19:14
להרגיש עטופה ופשוט...לשחרר.
לפני 5 שנים. 8 ביוני 2019 בשעה 9:51
מחשבות על הפנים שלי לכודות בין ירכיים.
לפני 5 שנים. 7 ביוני 2019 בשעה 8:32
היום בערב בת"א.
אז נכון, הוא כבר מבוגר, הקול לא אותו דבר.
אבל האופי.......
ממש בא לי.
לפני 5 שנים. 6 ביוני 2019 בשעה 6:36
אני אענה גם, לקח לי זמן להגיע ל 2.
אבל ללא ספק, אחת התקופות הכי טובות (נפשית) היתה לפני כשנה. דווקא כשלא היתה לי עבודה (מבחירה) או זוגיות (מבחירה) בלי משפחה (פרט לילדים, וקצת פחות מבחירה), הרגשתי הכי חופשיה.
לפני 5 שנים. 5 ביוני 2019 בשעה 12:12
אפשר להיות פולניה, בת (כמעט) 45, עם עור שקוף, עודף משקל ואדם רציני (רוב הזמן) בעבודה (טוב נו, מקצועית, לא רצינית). ובנתיים בלב זה ככה
לפני 5 שנים. 5 ביוני 2019 בשעה 8:06
אני רק מחרמנת את עצמי עם המחשופים האלו....
לפני 5 שנים. 4 ביוני 2019 בשעה 20:55
המסקנה: מסתבר שאני נורמלית לגמרי!
אני רק צריכה לסמוך על עצמי יותר.
😄