אני אוהבת התחלות, ימי הולדת, חגיגות שנה חדשה. הזדמנויות לעתיד טוב יותר. הבטחות ארוזות בנייר עטיפה יפיפה. סבתא שלי תמיד היתה שומרת מתנה אחת לא פתוחה בארון. כשהייתי צעירה לא הבנתי את זה.
"סבתא, אבל זה בשבילך, למה את לא משתמשת?"
הצניעות נתפסה בעייניי כדלות. רציתי שיהיה לה יותר טוב. שהסבון היקר ימלא את אפה בניחוח עשיר בכל מקלחת. שהקרם ינעים את עורה. עם השנים כולנו הפסקנו להתווכח עם סבתא. היא הרוויחה את הזכות שנכבד את רצונותיה.
היום, למודת אכזבות, אני יודעת להעריך את הקסם שבמתנה שטרם נפתחה. את ההבטחה הגלומה.
אני מתבוננת על הימים האלו, שבוע אחרון של שנה ישנה, שנה חדשה רק מחר. מכריחה את עצמי לצקת את התכנים הקבועים. להתרגש, לרצות, לקוות, לתכנן, לפנטז.
אבל אני לא שם. באיזו התפקחות לא ברורה אני מסתכלת קדימה על חיי ורואה את הצעידה הארוכה שעוד מחכה. אני בעד הצבת יעדים, אבל יודעת כמה מעט השפעה יש למה שאנחנו עושים על התוצאה.
בשנה הזו שתיכף חולפת פיטרו אותי. גם בשנה שלפניה וגם בשנה שלפניה. העובדה שכל פעם מצאתי בקלות עבודה בטייטל גבוה יותר ומשכורת יותר גבוהה לא משנה כהו זה לביטחון העצמי שלי. פשוט למדתי יותר טוב לעשות הצגה. אני בכוונה לא אומרת שמצאתי עבודה יותר טובה, אף אחת מהעבודות האלו לא היתה טובה. אז בפעם האחרונה שזה קרה החלטתי להיות עצמאית. אני עובדת בטרוף, אומרת לא לפרוייקטים מחוסר ברירה, ומרוויחה כפול. כל זה ב 5 חודשים (+ 20 ומשהו שנות נסיון, כמו כל הצלחה בין לילה). אבל לא, אני אולי גאה כלפי חוץ, אבל עדיין לא מאושרת ורגועה.
הלב שלי נשבר השנה 💔 כמה מעט שליטה יש לנו בין מה שנעשה ונשתדל לתוצאה.
אני בתהליך קניית דירה, עוד לא בשלב ההתרגשות, רק בשלב הדאגות. גם פה המון דברים שיכלו להשתבש עדיין משתבשים (מיליון ש"ח שמתעכבים והמוכר שלקח חצי שנה של משא ומתן עד שהסכים למכור את הדירה שהוא פירסם). אז זו צריכה להיות חגיגה. זו לא. זו עדיין לא.
אני עדיין לא בריאה.
אז מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה?
שלווה
סבלנות
הצלחה
יכולת לחגוג הצלחות
אהבה
חברים
ואת הילדים שלי קרובים ובריאים ושלמים ומאושרים.
את היכולת לקבל בהבנה דברים שאין לי שליטה עליהם.
כי לא, אין שום ערובה שאם רק אשתדל ואהיה הכי טובה, דברים יסתדרו כמו שאני רוצה.
שנה טובה גם לכם.
🌺
