צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

איה

לפני יום. שבת, 17 באוגוסט 2019, בשעה 23:10

לא שברירית

אבל כן פגיעה. 

כשמישהו אומר לך באמצע היום פתאום 

"לא עושה דבר, כדי שלא תפגעי"

וזה באמת מגיע ממקום של דאגה

והתגובה שלי בפנים מפתיעה אותי....

כי מזמן לא תפסו אותי כפגיעה. 

וזה נעים. 

שמישהו רואה את הלב שלי

פועם

ולא רוצה ליצור בו עוד סדקים

אחרי שורה ארוכה של אנשים שחשבו שאני חסינה

וכך הרשו לעצמם לעשות כל העולה על רוחם. 

להרגיש ולו לרגע

שוב עם לב פועם

ופגיעה. 

 

לפני 3 ימים. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 11:00

אפשר לעשות דברים ללא מחשבה. אבל זה ניכר. אפשר לתקן בד עם טלאי, מסמך עם הערות, בניין עם תומכות. אבל זה לא אלגנטי. 

אני אוהבת דיוק. דיוק זה לא בהכרח הכי הכי הכי. אלא מה שבדיוק נכון ומתאים. שפע לא תמיד נדרש, כי גם להשאר עם עודף זה לא אלגנטי. שולחן עמוס לעייפה מתאים בסיטואציות מסוימות, אבל זו אינה האלגנטיות הכרוכה בלהכיר היטב את הסועדים ולחזות את הצרכים שלהם ולדייק בכמיות ובטעם ובמרקמים ולקבל בחזרה רק צלחות ריקות ומבטים שבעים מנחת.  

אלגנטיות מתחילה במחשבה. בתיכנון, במיומנות, בנסיון. ואז היא מתממשת לכדי פעולה. מחושבת, מדויקת, שמסיגה את המטרה. בריקוד, באומנויות לחימה, בנגרות, לא משנה במה. גם במקצוע שלי. ניכרת היכן הוקדשה מחשבה. אבל לא לטחון דברים לזרא. להתמהמה זה לא אלגנטי באותה מידה כמו חוסר מחשבה. דיוק. לא עודף לא חוסר. 

אני סאקרית של דיוק.   

גם באהבה. 

לפני 3 ימים. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 10:32

היה לא קל, גם הקטע הפיזי הצטרף למשוואה. אבל הוא הסתיים בטון חיובי. אין כמו תחושת הסיפוק המקצועית והתחושה שבאמת תרמתי. ואז ארוחת ערב עם חברות. 

עכשיו אומנם שוב מול המחשב (אבל רק למעט זמן, הסיפוק כבר קרוב, לסגור עוד איזו פינה לפני הסופש). החום שמגיע מבחוץ נעים לי. חום של חופשת קיץ. מלווה במשבים מפתיעים של רוח. קולות של רחוב ועוד מישהו שכנראה כמוני לא סולד מהחום וחולק איתי במרחב האווירי את החדש של ספירנגסטין. 

בא לי לק אדום טרי וים ובקבוק מיים צוננים וספר. 

והרבה לישון.

 

איזה כיף, סופ"ש נעים. 

לפני שבוע. שני, 12 באוגוסט 2019, בשעה 06:39

עבר רק יום אחד. 

וכבר קשה לי. 

לפני שבוע. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 21:55

הרוק שלך, מתערבב עם שלי, עמוק בפה שלי. 

והצמרמורת של הגועל 

שכל פעם עלתה מחדש.  

 

 

מתה על נוזלי גוף.

רוק עושה לי צמרמורת.

כל פעם מחדש. 

לפני שבוע. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 08:41

פשוט לא מהסוג שרואים על העור. 

אני ג'אנקית של כאב שמגיע מבפנים. שקורע את האיברים הפנימיים. שמכרסם בלב. 

אתה מבין? פשוט כשגדלתי ככה, כשהרגשתי ככה יום יום, שעה שעה.

בגיל 3, בגיל 4, בגיל 6, בגיל 14.

אחר כך הפסקתי לספור.

יותר מאוחר גם הפסקתי להרגיש.

ובשלב מסויים, כאדם מבוגר התחלתי לצעוד את הדרך חזרה. חזרה להרגיש, חזרה לשפיות, הדרך לנורמליות מאוזנת ובריאה. 

אבל זה שם. בכל סיפור כואב הבטן שלי מזכירה לי מי אני. ג'אנקית של כאב נפשי. של השפלות, דחיה ופגיעה. 

מי יכול להכאיב לי כבר יותר ממה שאני מכאיבה לעצמי? 

לפני שבוע. שבת, 10 באוגוסט 2019, בשעה 17:59

כן. יש דבר כזה. 

והיום לקחנו את הדרך הארוכה הביתה.  

(והילדים שלי כזה "אמא, אם כבר נהגת 300 קמ' היום. למה לא  פשוט ירדנו לצלול באילת?" 

אבל הם מתחילים להבין מה אני כלכך אוהבת במדבר).

 

לפני שבוע. שישי, 9 באוגוסט 2019, בשעה 13:04

המקום האהוב עלי בעולם

הולכת לאסוף משאלות. 

 

לפני שבוע. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 07:56

הרצון שיכאיבו לי, שיקחו בכח, שיגרמו לי לציית.  

 

ההבדל היחיד שאני כבר לא מסתובבת בעולם כאיילה פצועה. 

לפני שבוע. רביעי, 7 באוגוסט 2019, בשעה 21:10

יום ארוך אבל טוב בעבודה. 

שיחרור מוצר זה תמיד יום שמח. 

זה השני שלי פה (ככה זה כשאת מעורבת ב-כ-ל פעילויות הפיתוח. הרבה בלגן. אבל גם הרבה אקשן ושימחה). ואז, למרות שאני רק 4 חודשים שם, אומרים לי "בלעדייך זה לא היה קורה". אני לא מאלו שעפים על עצמם. בתי קברות מלאים בכאלו שאין להם תחליף. זו עבודת צוות. ואני רק הייתי האדם הנכון, עם הידע הנכון ובזמן הנכון לתת פיתרונות. זה הכל. אבל זה נעים. זה נעים לשמוע. זה נעים לעבור במסדרון ולקבל חיוכים.  

ועכשיו נכנסתי הביתה. ובא לי להמשיך את הנעים. שמישהו יקח את גופי הארוך והדשן ויעשה לי נעים. יש לי כל מיניי מחשבות בראש. על מסאז' ושיחה. על להתחיל לאט. על חשמל שמצטבר בקצות האצבעות. על ידיים שעוברות על הגוף. על לישה. על חפינה. על האצבעות שלי שמלטפות, ואוחזות וציפורניים שננעצות ושורטות. ושיניים גם הן. אנקות שלך מול גניחות שלי. ורטיבות שפושה, קודם כל זו של זיעה בין שני גופים צמודים, ואנחנו נשארים צמודים בתוך האינטימיות הדביקה. והרטיבות ממשיכה לזרום מנקבים אחרים בגוף. לשון שמלקקת צוואר ואוזניים. יריקה שנמרחת על הפנים. משקל הגוף. מגע העור. ריח. שיער. זיפים. קימורים. נשימה.  

נשיקה.  

בוא ותנעים את זמני. תמשיך את היום הטוב הזה לתוך הלילה. ועם אור ראשון תתפוגג ותהפוך לזיכרון מתקתק. זיכרון ששמור במגרת הדברים הטובים.