איה

 (טוב, נו, גם מדובר באנשים שאני שמחה לדבר איתם)

רק בשביל לברוח מלכתוב משהו לאדם הלא נכון. 

מתי יהיה האדם הנכון?

כנראה שלא. 

זה לא פחד קיומי. אין סכנה ממשית, זה רק פחד שמופעל על ידי המוח לטאה. שלא רוצה לטעות או להפגע וזה מרגיש לו כאילו סוף העולם מגיע. 

את המשפט הזה גיליתי לפני 14 שנים. ואני לא מפסיקה לפחד, אני מפחדת, אבל בכל זאת עושה. 

אם כואבת לו היד למחרת

תתקשר כבר

************

הפוסט הזה היה בטיוטות 5 שנים. כאילו היה הגיג נכס צאן ברזל שמצדיק את הביטים של הזכרון שהוא תפס. 

אבל תפקידה של אומנות לעורר רגש, ומחשבה. התחושה שהוא מעורר בי, החוסר ביטחון, הבדידות והפחד מדחיה, לוקח להם בדיוק שבריר שניה להפוך לי את הבטן מחדש. כאילו לא עבר שום פרק זמן. כל אחד "והלחזור הביתה" שלו. 

אז הנעליים האלו הורסות ברמה אחרת 

(והן גם לגמרי שונות מכל שלל זוגות הנעליים שכבר בארון. לגמרי. אין שום דימיון, מלבד העובדה שהן כולן נעליים)

ו 4 ספרות עבור זוג נעליים זה באמת המון. יש עוד כלכך הרבה דברים שיכולתי לקנות בכסף הזה. 

אבל יש הנחת נובמבר 

ויש הנחת יום הולדת 

ויש גיפט קארד מחברות 

אז בסוף זה רק כמה מאות, ונעליים טובות זה לא כל נורא... 

הן יחזיקו מעמד מלא אז בעצם חסכתי...כמה זה כבר יוצא לשנה....

אחרי זה 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=94549&postid=1631693

זו התשובה שקיבלתי.

איך אפשר להמשיך להתנהג בצורה מהוגנת ככה? 

הידעתם שקול כלל לא קיים? 

אנשים תופסים את היקום הסובב סביבם דרך החושים שלהם, ככה הם ממפים את דרכם ומתקשרים. לא? זה לא מה שבדרך כלל אומרים?  

אז רואים אור, ואור מוחזר, שאלו פוטונים, חלקיקים ממשיים הנעים להם במהירויות ובאמפליטודות שונות שהעין שלנו מתרגמת למראות וצבעים. 

טעם וריח קל להסביר, אלו מולקולות של החומר שנפרדו ממנו ומשייטות באוויר (שגם לזה נדרש הסבר בפני עצמו, אבל לא רלוונטי לענייננו כרגע). ריח בישולים הוא מולקולות של בשר ומרק ולזניה שמסתובבות חופשיות עד שהן נלכדות באף שלנו, או נטעמות. לכן גם לריח יש טעם. זה משהו קיים. כשאתם מריחים אדם אחר, נניח כשקצה האף פוגש צוואר מתוח, מולקולות שהן הוא חודרות לאף שלכם.  

מה לגבי מגע? מולקולות שהן אתם פוגשות מולקולות של חומר אחר. אין ספק שזה קיים, נוכח, עשוי ממשהו או כל הסבר פילוסופי אחר שתתנו להבנה של מה זה זיהוי קיום ממשי.   

אבל קול? קול לא קיים. קול הוא דחיפה של מולקולות משלל מדיומים, אבל זה לא חומר, לא מולקולה ואפילו לא חלקיק בפני עצמו. כל מי שניגן יודע שצליל נוצר ע"י הזזת מכשיר. פריטה על מיתר, חבטה על משטח, נשיפת אוויר דרך צינור פליז צר. עם אצבע רטובה מעט עברו בעיגולים על שולי כוס דקה וצרו סימפוניה של צלילים שמתפשטים באוויר כמו אדוות. מולקולה אחת דוחפת את זו שלידה וזו את הבאה בתור ואז את זו שאחריה עד שהן מרטיטות את המולקולות שמרכיבות את עור התוף שלנו, שהמוח מתרגם לצלילים. 

אבל קול לא קיים בפני עצמו. 

אז מה הפלא שאף אחד לא הקשיב לך? שגדלת כילדה סתומה, מטומטמת ובודדה שפעם אחרי פעם לא סתמה את הפה ומהר מאד גלשה לצעקות. כי לא משנה כמה חזק ניסית לדחוף את המולקולות, אף אחד לא שמע. 

(ואני יודעת, זה ידוע לכל כבר)

אם התחתונים תואמות לחזיה,

וזו ה-חזיה, 

לא באמת אתה החלטת אם יהיה פה סקס. 

ליתר ביטחון המרק כבר מוכן

ואני זוכרת להגיד תודה על כל מה שיש 

ועל כל מגע נעים

רק לפני שאני יוצאת לצפון (הקרוב) 

נראה איך הלו"ז מסתדר עם הטילים וכתבמ"ים של היום. 

זה לא אני. אני אחדד, אני עשיתי קריירה שלמה מלראות את חצי הכוס הריקה. 

אבל אני עובדת על זה. 

מי יודע? אולי יחזרו לפה פוסטים של זימה?