השבוע הגרוש שלי הצליח לאכזב אותי שוב. (הכוונה לגרוש האמיתי שלי, אב ילדיי. לא לזה שמטייל פה בכלוב).
אם מישהו הבין מהתמונה של מפרץ אילת מהצד המיצרי, חזרתי ביום שני דרך טאבה בטיסת "חילוץ". הייתי עם הבנות שלי בחו"ל במה שהיה אמור להיות סופ"ש בנות קצר לכבוד יום הולדת 18 של הקטנה.
לא היו לי ציפיות ברמה האישית לעזרה, אבל בכל זאת, הבנות שלו היו איתי. לשימחתי גם לא הייתי צריכה עזרה ממנו בשום שלב. תוך כמה שעות התארגנו על דירה, קנינו קצת בגדים להחלפה. מצאנו סופר ואפילו מכבסה. בנינו לו"ז להמשך השבוע ואפילו דאגנו לנפש ולתעסוקה וקנינו אספקה של סקץ' בוקס וצמר לסריגה. 😄
בראשון בבוקר כשהתחילו לצוץ טיסות חילוץ בכלל לא עצרתי לחשוב וישר קניתי כרטיסים (במחיר מופקע). הגדולה אכלה את עצמה שהיא לא במילואים, והקלישאה שהלב נמצא בארץ היא 100% נכונה.
בשני עשינו את הדרך הארוכה הביתה. כשהרבה דברים לא היינו בטוחות לגביהן. לא היה ברור איך מגיעים מטאבה למעבר גבול, אם אכן יחכו שם אוטובוסים (זה לא שמישהו ניהל רשימות ברורות), נסיעה ארוכה לת"א או נתב"ג (כי האוטו שלי היה שם) תחת איום טילים ואז הביתה.
בסוף באמת הכל הסתדר לטובה, ברמת התערבות אלוהית. והגענו הביתה ואפילו חיכו לנו עם הטילים וכל הדרך היה שקט.
ובתוך כל זה, הגרוש שלי אפילו לא אמר "אם תגיעי לנתבג ותיהיה בעיה, אני אבוא לאסוף אתכן".
הגענו לנתבג בחצות, שהיה שומם לחלוטין. ושוב, לשימחתי, הכל עבר סבבה וחצי שעה מאוחר יותר היינו בבית (ישר לאזעקה).
ואולי לא הייתי אומרת כלום, רק שהוא הצליח לריב עם הבנות, ואתמול איתי. ואני מניחה שזה יושב לי, אחרת לא הייתי כותבת על זה כרגע.
ואולי זה עדיין הרגל שפיתחתי עוד בילדות, מתוך תסכול והבנה שאני לא יכולה לשנות ושפר את מה שקורה הרגע, הייתי נאחזת במחשבה שהעתיד יראה אחרת. ואולי בגלל זה כלכך התחברתי לזה. ואולי יום אחד באמת אמצא אהבה.