איה

לא יודעת, אבל התעוררתי. 

כשהייתי נשואה, הזמן הזה היה מוקדש לסקס בוקר. 

עכשיו אומנם לא קמתי לרוץ, אבל הפעלתי מדיח ומכונת כביסה. זה לפחות יחשב לי בגן עדן כאמא משקיעה? 

ובשריטות של עצמו. עושים רומנטיזציה לחולשות שלנו. אני רואה את זה על אנשים אחרים. ואני תוהה על עצמי, באיזו גירסה של עצמי אני שבויה? אילו חולשות שלי אני מטפחת במקום להתגבר עליהן? איזו תבנית משאירה אותי באזור הנוחות אבל לא בהכרח משרתת אותי? 

ואפילו שיש לי חום (מסתבר) ואני לבושה בפיג'מה ושיער סתור ואפילו לא ציחצחתי שיניים, כי רק קמתי להקפיץ את יורשת העצר לתיגבור מתמטיקה לפני המתכונת, אבל אז היא ביקשה שנחדש את מלאי הארטיקים, ואני מורידה אותה וממשיכה לאזור תעשיה, חוסמת פנצ'ריה שסגורה בשישי וחונה ממש בכניסה, כדי לצמצם ככל האפשר שהיה במרחב הציבורי, נמנעת מקשר עין ככל האפשר.  

אז ילדה* אחת ברומא, השניה לומדת כמו שרק היא יודעת, ואח שלהן הלך עם חברים לים. ואני גוססת פה בשקט. וואקום במקרר, אבל לפחות יש ארטיקים.   

*הילדה נכנסה לקבע. מתי הזדקנתי ככה? 

ובכלל מזג הרוח גם לא משהו. 

אבל מי צריך אמפטיה מחברים כשאפשר להתבכיין ל gpt? 

וצובע הכל בצבעים קודרים. לוקח לי זמן להבין שזה פחד. בעבר היה לי קל יותר לזהות אותו, הפעם הוא הסווה את עצמו בעייפות, בעייפות החומר, בשחיקה. 

ממתי אני מפחדת? אני לא מפחדת (אני כן, אני פשוט לא מאפשרת לו לעצור אותי וממשיכה). 

יש מצב שיכתבו את זה על המצבה שלי 

אני נוסעת עם מישהו שאני מכירה כבר מספיק, ובלי קשר, מדובר באדם בוגר ואחראי בדר"כ, ואז הוא פונה לכביש שאני לא מכירה, ואני צריכה לגייס את כל הכושר איפוק שלי לא להתערב לו בנהיגה. ואני גם מחמיאה לעצמי בקול לאחר מכן, כי הוא לא עושה את זה, ולא מחמיא על האיפוק שלי. 

ואז אני חושבת כמה אני דפוקה, כמה אני חייה כל הזמן בכזו דריכות שאני כלכך לא סומכת, אפילו לא על אדם כזה* בנסיבות מטופשות כאלו. 

* כזה הכוונה שהוא אדם רגיל וסביר לחלוטין. אין שום סיבה לא לסמוך עליו. 

רגע שני, הבוקר, בדרך לעבודה משמימה (אבל שמשלמת את החשבונות) וברדיו שיר שמצדיק לפוצץ את הרמקולים ואני פותחת את הסאן רוף וחושבת כמה זמן לא עשיתי את זה. וכמה אני זקוקה לרגע של ניצחון, או הצלחה. 

ורק אני לא יודעת לקרוא? 

כי נמאס לי לפגוע באנשים ולדחות אותם. 

זה לא שממש יש טעם בהצהרות, אבל אני בן אדם מסודר. 

אולי זה יהיה יותר ברור (לפחות לאלו שטורחים לקרוא פרופיל) שאני לא מחפשת כרגע. לא, גם לא הרפתקאות. 

אני עדיין אני (אנשים נותנים לייחס יותר מידיי משמעות למה שכתוב בביו), ואני גם לא מתכננת להעלם. אני רק זקוקה להפסקה.  

והגרף הזה קפץ לי בפיד ואני חושבת שהוא סה"כ מדויק, רק ששילוב של גרושים #2 יחד עם גיל המעבר, אם זה היה רק כדי לתאר את מצבי, השיפועים השליליים צריכים להיות יותר חדים 😆

מגלה אמפטיות כשבא לי להרוג את כולם ו / או לעבור לגור ביער. 

חבר מעולה מציע עזרה בטיפול בגופה. 

או במילים אחרות, איך אפשר לתת למישהו משהו ועדיין לצאת אגוצנטרי שרק פועל לטובתו האישית? 

אפשר לחלק את הנתינה לשלוש דרגות. 

יש נתינה שהיא אכן נתינה שעונה על צרכי הצד השני, וללא כל תמורה. הורות בפורמט האידאלי, לדוגמא. 

יש החלפה הדדית של תמורות, שהן לא בהכרח זהות בשווי שלהן, אבל שני הצדדים יוצאים נשכרים ומרוצים. שניהם נתנו משהו שהם שלמים איתו, לא מחיר גבוה מידיי וצרכיהם התמלאו. עכשיו, היות וסחר חליפין עלול להיות תהליך מסובך, כסף פישט את הרעיון, אבל הטרנזקציה ברורה, וזה כמובן לא מוגבל רק לחליפין כזה, ההדדיות היא החשובה וזה ששני הצדדים מרוצים. 

ויש פולחן. צד אחד כלל לא הביע רצון או צורך בדבר. אבל הצד השני החליט לתת לו דברים. אבל למה? לכאורה קושרים לזה כתרים של אלטרואיזם ואמונה והרצון לפאר ולרומם (או לפחות לפנק) את הצד השני. אבל זה תמיד מהסיבות הכי אנוכיות, והנותן עושה את זה כי הוא חושב שייצא לו מזה משהו. בין אם מדובר בפחד, או תשוקה, או נסיון לשלוט בנסיבות שלא ניתן לשלוט עליהן, לרפא מחלות או לגדל גידולים בשדה. והמחווה כלכך שקופה. 

ומה אני חושבת?

אני חושבת שאם כבר פולחן ואם אני כזו אלילה, אז באמת.

אם כבר מנסים לקנות אותי במינחות, אז עד הסוף.

אם בחרת במינחות ומתנות,

אז אני מעדיפה את שלי מדממים, בוכים וכואבים. כי אם כבר להיות אלילה, אז לפחות לקבל קורבן אדם.