|
|
|
זו לא מחמאה, זו דה- הומנזציה.
מאדם פרטי הפכתי להיות נציגת השרלילות, השרמוטות, הזונות או סתם אלו שלא עושות עניין וזורמות בלי בעיה ואפילו נהנות, לא כמו אשתך.
זה לא אותי אתה רוצה, על כל חוזקותיי וחולשותיי, על כל פחדיי ומאויי. אלא רק את הפונקציה שאני יכולה למלא בחייך, והכי חשוב, בלי יותר מידיי בלגנים.
אתה חושב שאני לא רואה את זה דרך כל המחמאות החלולות?
תחזור לאשתך ולחיים שבחרת. אני לא סידרה לבינג' בנטפליקס להסחת דעת.
הכנת הקפה של הבוקר בערום
מי ידע שרוגע יכול לחרמן?
הגוף שלי הוא מכונת זיכרונות. הוא אוגר את כל התת מודע. הוא מחזיק את כל מה שאני מדחיקה. כל מה שאני מסלקת מהראש מהר עם דיסואציה מנוהלת ביד רמה. כלכך ביד רמה שאני אפילו לא מרגישה אותה. התהליך כבר מזמן עבר אוטומציה. אז הראש בשליטה והמח עושה אנליזה ומגיע למסקנה שמה הטעם? ועושה ראציונאליזיצה ומסלק כל מחשבה לא פרודוקטיבית וממשיך הלאה.
אבל כל שאר הגוף? מסרב לשתף פעולה. לא הקיבה ולא המעיים. לא השרירים ולא הגידים. הם זוכרים. הם זוכרים כל כאב, כל פגיעה. כל בגידה. כל התעלמות. כל אמירה מכווצת. הם זוכרים גם מגע. הם זוכרים תנועה. הם זוכרים למרחקים ארוכים שאני כבר שכחתי.
ואני נושמת ונושפת משרטטת את גבולות קיומי ומנסה לחבר ראש ללב ולב לגוף וגוף לנפש ונפש לנשמה. ונזכרת באיך זה להרגיש שוב.
אין פואנטה
כשאת מכינה לבד את השקשוקה והטחינה לבראנץ' של שבת בבוקר.
משבר גיל 40 (שהתחיל אצלי בגיל 36) למדתי שלא חייבים לסבול ולא חייבים לפחד.
מה אני לומדת לקראת גיל 50? במידה מסויימת אפילו קשה לי להגיד את זה. למדתי שמותר לי להיות מאושרת.
אבל בהתחשב בזה שאני חוזרת להיות אמא במשרה מלאה ל 10 ימים הקרובים, מי יודע מתי משהו יקרה לי 😆
הנה, רשמתי את זה.
ולא, אני לא מקטרת.
מקווה מאד שלא. מקווה גם בגיל 70 לשלוח הודעות זימה 😄
(ולממש אותן).
אולי בגיל 70 "שב לי על הפנים" יתבצע קצת אחרת אבל אני מקווה שאף פעם לא אוותר על התשוקה להרגיש את התחושה של זין זקור מתחכך בלחי שלי.
