נכון אסור לקטר? זה לא סקסי לקטר. צריך להיות אופטימית כל הזמן, חיובית, ופרקטית (בכלל פרקטית זה משהו שאימצתי בגיל מאדדדדדד צעיר, כי זה עדיף מלהתבוסס ברגשות כואבים).
אז אני לא באמת מבואסת. אבל נמאס לי לספור דברים שאני צריכה להודות עליהם. כשטוב באמת לא צריכים להודות על כלום, כי הטוב פשוט נוכח, לא צריך לחפש אותו. וכן, יש לי מספיק דברים טובים בחיים להודות עליהם.
אבל זה לא מה שתיכננתי, ולא מה שרציתי. כבר לעולם לא יהיה לי את ה forever home שלי. והמשפחה שלי מורכבת מ 2.5 ילדים ויקח עוד הרבה שנים עד שיהיה שולחן חג עמוס וצפוף. ואני מקבלת תזכורת מתמדת לכמה הכל ארעי בחיים. כמה הכל זמני, גם הטוב וגם הרע (למעט הפיברו שלי, רק היא מסרבת לחלוף).
ויום הולדת 50 (עוד שבועיים) לא יהיה גדוש מסיבות, מתנות וברכות. ואפילו לא איזו טיסה ליעד סקסי. פשוט כי אין עם מי (אבל במקום טיסה בגחמה של רגע פינקתי את עצמי ב 2 ציורים של ארז פליסקוב ואפילו לא תליתי אותם עדיין כי אני לא יודעת איפה🤦♀️).
והטעות הכי גדולה היתה לעמוד מול המראה אתמול בשיעור יוגה. מה שאני אף פעם לא עושה, אני תמיד בסוף, אבל לא נשאר מקום. וראיתי איפה בדיוק מפוזר כל העודף משקל המשמעותי שלי, איך חזיה רגילה לא בדיוק שומרת על הציצים במקום בתנוחות הפוכות ואיך, בלי שום איפור ושיער באיסוף-עוזרת-בית מבולגן עם מיליון שוונצים, רואים את הגיל. אז בפנים אני קלילה וסקסית ומצחיקה כמו בגיל 24. ובחוץ אני אשה גדולה ולא מטופחת בגיל העמידה.
וזהו. תרקדו, כי אין פואנטה.
