"לא" אני עונה עם התחלה של דמעה בקצה העין.
"חבל, כי אני דווקא נהנה לשחק בך" הוא עונה (בך, לא איתך).
קודם הוא דחף לי פלאג, אבל לא כזה של זנב חיה כל שהוא (למרות שאני חושבת שהוא התחיל את חייו ככזה) "את לא חתול חמוד או כלבלב. את מטומטמת. את מטומטמת שבאת לפה ואמרת לי כן ואני רוצה שתתחרטי על זה כל רגע שתיהי פה בזמן שאני משחק בך" אז הוא חיבר לי פלאג שאליו מחובר זנב עם כל מיני פרטי מטבח קטנים, ששורטים לי את הירכיים קצת ומקרקשים כשאני זזה. "תנערי את האגן קצת, תזוזי. את אוהבת לרקוד לא? אז תרקדי" ובא לי למות קצת כשאני רוקדת עם "הזנב" הזה.
והוא משכיב אותי על הבטן ומסדר לי 2 כריות, ככה שיהיה לו נוח, מתחת לחזה שלי, ופורס יפה את השדיים במלא תפראתם, שיהיו זמינים. ואז הוא קושר לי את הידיים, ובין לבין צובט ומושך את הפיטמות. הגב התחתון שלי לא בנוי לתנוחה הזו.
"את מתרטת שבאת?" הוא שואל שוב
"כן"
"חבל, כי את כבר קשורה, מפה זה רק הולך לכאוב יותר. תנסי להנות קצת בכל זאת"