אני ממש זוכרת את הרגע.
כבר הייתי נשואה ואמא לילדים וכמות הפריטים בבית עלתה על כמות הארונות והמדפים. ותמיד היה איזה גורו או גורואית שדיברו בשיבחי הצימצום, אבל מה לי ולצימצום? היו לנו כבר מאות ספרים. ב 3 כונניות מהריצפה ועד התיקרה ובשורות כפולות.
והן העלו אבק.
ואחרי שאבא שלי נפטר, יכולתי לראות את הסטגנציה בספריה שלו. זו שאמא שלי בנתה כלכך יפה. ואני מצטערת שלא שמרתי לעצמי חלק מספרי הגאוגרפיה שלה (נתרמו לבית אריאלה ואונ' ת"א). אבל כל כרכי האינציקלופדיה העיברית? (כולל השלמות) ומכלל, ובריטניקה לנוער ובריטניקה באנגלית משנת 1968. כל ספרי עם עובד בין השנים 1971-1975 (להורים של היה מנוי וכל חודש היה מגיע ספר) וכך הלאה.
אבל ספרים זו אסטטיקה. וזה תרבות. וזה אומר משהו על מי שגר בבית עם כזו סיפריה. (פעם חברה של אמא שלי אירחה את המחותנים שלה בבית במושב. הם לא התרשמו מזה שהיא היתה פרופ' באוניברסיטה. כי לא היו כמעט ספרים בבית. הם רק לא ידעו שכדי להכיל את כל הספרים, הם אוחסנים במבנה הישן של הלול שליד).
אבל יום אחד כל התפיסה שלי השתנתה. ומה יש לי לחלוק במידע הזה? זה באמת לא מעניין, כולו ספרים. אבל אלו היו אבני יסוד בקיום שלי. סדרי עולם ברורים שהפכו את הכל לפשוט ומוגדר יותר.
היום עוד יש לי ספריה (ובכיף הייתי מצמצמת את מחציתה). הכרכים המאובקים כבר לא מסבים לי אושר (באפליקציה בטלפון, לעומת זאת, יש לי מלא ספרים. והם לא תופסים מקום מלבד ביטים).
ואני לא מסתכלת אותו דבר על הרבה דברים בחיים.