שהוא זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי.
שנאתי אותו. שנאתי כל דבר בו. שנאתי את המגע שלו, שנאתי את המראה שלו, שנאתי את הריח שלו, שנאתי את הבל הפה שלו. זה לא שאוביקטיבית הוא היה כזה נורא מבחינה חיצונית. הוא היה ממוצע ונורמלי למראה, אבל מה שהוא עשה, פשוט צבע את הכל הצבעים מחליאים. שנאתי את המבט שלו בעיניים. מעולם לא הבנתי את התאור הזה של מבט חלול וקר, עד שהוא הסתכל עלי. בעצם כל פעם שהוא הסתכל עלי, זה היה ככה. לפעמים עם שמץ קל של ליגלוג ומשהו בין שמחה לאיד לתחושת עונג כל פעם שהיה ברור שסבלתי.
כמובן זה ששנאתי אותו לא מנע ממנו להשתמש בי כל פעם שרצה. זו היתה בעצם כל הפואנטה. זה ששניינו ידענו שאין לי בעצם שום בחירה, או יכולת אמיתית להתנגד. כל התנגדות תיהיה חסרת תכלית, תסתיים בדיוק באותה צורה ורק תגרור איתה ענישה. אז מה עדיף? רק שיחללו אותך או גם שיחללו וגם שירביצו לך? שנאתי אותו. תעבתי אותו. פחדתי ממנו. אבל במידה מסויימת, כיבדתי אותו.
מה שאי אפשר היה להגיד על האפס שהיה מסתובב איתו. בהתחלה חשבתי שהאפס הזה כמוני, נקלע בעל כורחו לסיטואציה. שגם הוא כבול אולי באיזה חבל בלתי נראה אך אמיתי מאד שמכריח אותו להיות שם. אולי פעם זה היה נכון. היום הוא פשוט העריץ אותו. צחק מכל בדיחה, התפעל מכל מעשה, ליקק את השפתיים בכל פעם שהגוף שלי היה למרמס. צופה בצד, אבל אף פעם לא חלק מהחגיגה. לכן הייתי מופתעת כשהתעוררתי לילה אחד, מפוסקת והאפס הזה מעליי. לשם שינוי ישנתי בטוחה. כי רק הוא ואני היינו שם, והוא מעולם לא קיבל אישור לגעת בי. לא משנה כמה רצה, הוא רק צפה בשקיקה. ומה שעבר לי בראש בזמן שגם החדל אישים הזה חדר לגופי (הרגליים שלי באוויר, כי זה מעצים לא רק את תחושת החדירה, אלא כי הפיסוק המופגן הזה נועד להדגיש את הסיטואציה שאני נמצאת בה) שאין מצב שהוא שהיה עושה את זה בלי אישור. ושאין בעצם תחתית לכמה רע זה עוד יכול להיות.