זה מתחיל כמו פרויקט רגיל לגמרי. קנינו 20% מחברה שמפתחת איזה שקר כל שהו והולכים להזיז רעיון קדימה.
נקבעת ישיבה לאיזה אחר צהריים אחד. הבוס, אני ושניים ומהחברה ההיא. אצלנו בחדר ישיבות. זו הולכת להיות ישיבה ארוכה. מראש הגדרנו כמה שעות, מתוך ידיעה שלא נספיק הכל, אבל צריך להתחיל איפשהו.
מגיע אותו אחר״צ. היו הכנות. זה פרויקט חשוב עם נראות רבה לארגון העולמי בגלל זה לקחו אותי :)
סוף סוף פוגשים את האנשים פנים מול פנים. אני לפחות. הבוס שלי היה אצלהם כבר כמה פעמים. הכרות, לחיצות ידיים, חיוכים. מכינים קפה ונכנסים לחדר ישיבות.
2 גברים בני 40+ שמורים יפה. לבושים יפה. יהירות רגילה של גברים שרגילים להצליח. הם עדיין קצת על הענן כי הם רק מכרו נתח מהחברה. זה בסדר, חמודים...אני רגילה גם כשמתיחסים אלי ״כצעירה״ זה בדרך עובר אחרי כמה דקות. אחרי שמבינים כמה נסיון יש לי ובעיקר הבנה. גם אני יודעת להיות יהירה. אבל אני עושה את זה יותר בעדינות. נותנת להבנה לחלחל לבד. הריספקט כבר יגיע.
יושבים, מדברים, מציגים, מתחילים להעלות רעיונות. לבדוק השלכות. ישיבה תיכנון רגילה. מעניין, מאתגר ומעייף לפרקים. בעיקר מתארך. פתאום כבר 7 בערב. המנקה מגיעה ואנחנו מחליטים על הפסקה. עוד קפה ועוגיה. במטבחון השיחה משתנה. מותחים איברים נוקשים מהישיבה. מחייכים. מחליפים עוד קצת מידע הכרות אישי. מאיפה ולמה ואת מי עוד אנחנו מכירים מהתעשיה. הבוס שלי מודיע שהוא חייב ללכת. באסה כי אנחנו ממש עובדים יפה. חבל לקטוע את המומנטום. ברור זריז. הם ואני יכולים להשאר והבוס מודיע שהוא משאיר את המשך הישיבה בידיי האמונות.
המנקה הסתלקה. אנחנו חוזרים לחדר ישיבות. חוזרים לפוקוס. העייפות מתחילה לזחול במעלה עמוד השידרה.
זה רק נדמה לי או שהשאלות שלהם מתחילות להיות קצת יותר קשות? הדרישות יותר נוקשות? פתאום הם לא ממש אוהבים את התשובות שיש לי לתת. לרגע זה ממש ברור שאני עושה משהו לא נכון. אני עוצרת. מבקשת רגע הפסקה. הביטחון קצת מתערער. בעיקר כי לא ברור לי איפה אני טועה. אני חושבת שאני יכולה למצוא את התשובה שהם מחפשים. המידע בקלסר ישן של פרויקט מלפני 10 שנים. כן, זה כזה ישן. מה שהם עוד לא למדו אנחנו כבר שכחנו. בגלל זה אני לא מבינה מה הבעיה.
אני יוצאת מהחדר. חוזרת עם 2 קלסרים כבדים בידיים. משהו באוויר בחדר השתנה. אבל אני בטח מדמיינת. זו העייפות והטירחה להסביר משהו שלי כלכך יעוד וברור.
אני מניחה את הקלסרים ליד אחד מהם. מתכוונת להתישב.
2 דברים קורים בבת אחת.
זה שאני עומדת לידו תופס במפרק כף היד שלי ממש חזק ומצמיד את היד לשולחן.
ובזווית העיין אני קולטת את השני נועל את דלת חדר ישיבות ומוציא את המפתח.
WTF????
מס 1 נעמד בזריזות מאחורי. היד שלי עדיין מוצמדת לשולחן. עכשיו הוא עומד לגמרי צמוד אלי מצמיד את הירכיים שלי כלכך חזק לשולחן שאני מרגישה את השטף דם מתחיל להיווצר. מס 2 משלים את המרחק בין הדלת לשולחן בשני צעדים. הוא נעמד מולי ומושך את שתי הזרועות שלי קדימה. מרתק אותי לשולחן.
1000 מחשבות מתרוצצות לי בראש במקביל.
קודם כל פאניקה.
פאקינג פניקה.
כל הגוף נדרך ואני מנסה להשתחרר למרות שהאחיזה שלהם רק מתגברת. זה הכל לוקח שבריר שניה. אבל מדהים כמה מחשבות ותרחישים אפשר להריץ בראש בשבריר שניה. כמה תוכניות בריחה חסרות תואלת. אני צורחת בראש אבל אני אפילו לא מצליחה להתרומם. אני נאבקת אבל עדיין מוצמדת לשולחן. רק הכאב של האחיזה שלהם מתגבר. ושבריר שניה אחרכך מגיעה ההכרה. גם אם אצליח להשתחרר ובאיזו דרך נס אצליח להגיע עד הדלת. היא נעולה.
חסרת אוויר וחסרת אונים אני מבינה. לכודה
