מפתיע אותי כל פעם מחדש איך אדם נורמטיבי מחביא כזה חדר בבית שלו. איך הוא בנה, ויצק, תיכנן והינדס את זה בתוך בית פרטי משפחתי ממוצע בשכונה פרברית. 3 חדרים לילדים, 3 חדרי שרותים, חדר ארונות שהאשה (היום היא כבר לשעבר) תיהיה מרוצה.
אבל במרתף, בכניסה דרך יחידה נפרדת שמושכרת במשך היום כקליניקה, נושק לחלל שמהצד השני משמש כחדר משפחה, יש קובית בטון שמשמשת למשהו שעומד בניגוד גמור לאווירה המשפחתית המשמימה.
פגשתי אותו פעם בארוע חברתי והתחלנו לדבר. זה התחיל משיחה בטלה מנומסת, התפתח לאט סביב תחומי עיניין משותפים. חברות נעימה, לא מעבר. לקח כמה חודשים לפני שסקס הצטרף למשוואה. לא דיברנו על ההעדפות של שניינו בסוג מסוים של סקס. הוא לא עשה מהלך, אני לא רמזתי. פשוט נהננו אחד מחברתו על השניה.
ערב אחד, אחרי ארוחת ערב זה יצא. למרות שאני ישבתי נינוחה על הספה שלו, יחפה, עם כוס יין ביד והוא עמד ומזג לי, מתעניין אם קפה עכשיו או אחר כך, טון הדיבור שלו השתנה. טון הדיבור שלו שפגע בדיוק בעצב החשוף שלי. מרגיש כמו פגיעת ברק. הגוף מגיב מיד, פחדתי שאשמוט את כוס היין על הספה. הוא ראה וחייך. לקח את הכוס מידי, הניח אותה על השולחן והתישב לידי. יד אחת על הירך שלי, השניה משחקת לי בשיער. שכחתי לנשום. ״חיכתי שהרגע הזה יגיע. יש לי משהו להראות לך״ הוא אמר בחיוך רגוע לחלוטין. החיוך הזה הרגיע גם אותי. הפשיר את הגוף הדרוך. קמתי איתו ויצאנו החוצה מהסלון לגינה. אני עירונית, שונאת להיות בחוץ יחפה. הוא חייך שוב למראה חוסר הנוחות שלי ״זו לא הליכה ארוכה״. הקפנו את הבית ונעצרנו מול הכניסה לקלינקה. הוא הוציא מפתח מתחת עציץ ופתח את הדלת. אור קטן נדלק בכניסה. זו קלינקת טיפולים רגילה עם כורסאות מאיקאה, ערמות של טישו ופח זמין בהשג יד. בתיכנון המקורי של הבית זה היה מיועד לשימוש האקסית שלו. לדעתי היא עדיין משתמשת בזה יום בשבוע. שאר הזמן היא מושכרת למטפלים אחרים.
מאחור, ליד המטבחון, היתה דלת ביטחון. בטח מעבר לתוך הבית. הוא פתח אותה והדליק אור. ואז הבנתי.
זה לא היה מעבר לבית. זו היתה קובית בטון לא גדולה. כמו חדר קטן. הקירות העבים נותרו חשופים. גם הריצפה היתה יצוקה. ראיתי טבעת אחת מעוגנת במרכז (אחר כך גילתי את השאר שפוזרו במקומות שונים וגבהים שונים על הקירות והתיקרה). הוא הסתכל על התגובה שלי. אני הסתכלתי עליו המומה. המומה, אבל לא מפוחדת. איכשהו זה היה הגיוני לגמרי. יחד עם הטון דיבור שלו והדרך שהתנהל עם עצמו בכל החודשים שהכרנו. רגוע ובשליטה.
״את נכנסת?״ הוא שאל.
לא ידעתי מה לענות.
הוא הוציא קופסה. רובה היתה רייקה. היה קולר, ואזיקי ידיים ורגליים מעור.
הוא הוציא את הפריטים.
״תפשטי הכל ושימי בקופסה״ עדיין עם אותו חיוך מרגיע וטון ששולח לי חשמל בגוף. פשטתי, נושמת בקושי, החום של היין פועם דרך העור. הפנים שלי לוהטות. הוא התכופף וענד את אזיקי העור לרגליי. ואז, הושטתי יד אחת אחרי השניה. הרצועות הודקו למפרקים. אחרון הקולר. השיער שלי היה אסוף גם ככה.
״כנסי לחדר, יש שרשרת על הריצפה״. נכנסתי, זו שרשרת קצרה, כחצי מטר בלבד. כרעתי על הריצפה, מחברת את השרשרת אל הקולר.
יחף, ששאר הבגדים לגופו (פתאום שמתי לב לחגורה, שעד כה לא הקדשתי לה אפילו מחשבה) הוא נכנס אחרי. והדלת נסגרה.
