איה

ובעודי מטעינה מדיח שני להיום, אני חושבת על כל מה שהספקתי בשבוע- שבועיים האחרונים. 

רק השבוע הייתי ביקנעם, פרדס חנה, מודיעין, שדרות וחיפה. שבוע שעבר הייתי בירושלים (3 ימים של נסיעות) ויקנעם ופתח תיקווה. והתחלתי פרוייקט חדש וסגרתי עוד אחד. הספקתי לעבוד המון ולראות חברים וגם משפחה. 

בישלתי מלא. הייתי מצפה שיהיה מקרר מלא, אבל לא. רק משלישי הכנתי פרגיות עם תפא בתנור, עוף בגריל, לברק בתנור, קציצות, אורז ופתיתים. אהה גם ירקות מוקפצים עם טופו שלפני זה הפך לקצת קראנצ'י באייר פרייר. וסלטים. הכל נעלם. ואנחני רק 3 אנשים בבית. 

בצבא של הגדולה לא היה לי את הקטע הזה של הלבוא לבקר בבסיס בשבת. היא עשתה יומיות מרחק נסיעה מהבית. אז מחר זו פעם ראשונה שאני נוסעת עם סירים (טוב, קופסת גלידה) של קציצות. וג'חנון. מי שישמע, כאילו אני איזו מאמא ואפשר לחשוב שאין וולט איפה שהיא עברה לגור.  

בנתיים המחשב עוד פתוח ואני חיייבת, פשוט חייבת לסיים משהו כדי שמחר זה לא ישב לי בנשמה. ולא יודעת מה יש לאמא שלו, אבל הברז במטבח החליט שהוא משפריץ במפוצל, וכן, אין צורך לצטט את הפרלמנט. אני מכירה. וכבר חודש (חודשיים?) אני נוסעת עם נורת דרך קידמית אחת. היום אמרתי לחבר שאני צריכה אישה. רעיה. שתטפל בי. ובבית. ובכל מה שדורש טיפול שאני לא מגיע אליו 😄 

אבל עד אז אני אחזור למחשב לסיים עוד משימה. 

נסענו באוטו, אני ושני "הקטנים". 

ואז עשיתי חשבון בראש ושאלתי את ה"אפרוח" אם הוא מבין שאחותו הגדולה עברה לעיר אחרת, האמצעית מתגייסת בעוד 4 חודשים והוא נשאר לבד עם שני הורים עם עודף זמן פנוי. 

פתאום הוא שוקל לעבור לשנה לפנימיה.

ואני צוחקת כי האופציה השניה היא לבכות, כי גם איתו יש לי עוד שנה וקצת לפני שהוא יוצא מתחת לכנפיים שלי. ואני לא יכולה שלא להרגיש כמה הזמן שלי כאמא קצוב. 

לחפש איך זה יכאב יותר. 

אני מתגעגעת לכאבי מחזור. כן, באמת. מסוג הדברים שכשהם קורים, לא חושבים שיום אחד עם יחלפו ואפילו ישאירו אחריהם געגועים. כשהם קורים זה מרגיש כאילו זה ימשך לנצח. אז אני מתגעגעת לחרמנות של היום הראשון של המחזור. יחד עם הכמיהה הזו, שאם כבר ממילא הכל כואב, יפרקו לי את הצורה (בואו נודה על האמת, זה כמעט ולא קרה. בחרתי להכניס לחיים שלי, ולמיטה, את הגברים הלא נכונים כנראה). 

אז עכשיו כואב לי הראש. וזה רק מחמיר לאורך היום במקום להשתפר. אני יודעת שלא תיהיה לי ברירה וזה יגמר בכדור הזה שאני מתחמקת ממנו כי הוא גומר לי את הצורה. אבל לא כמו שאני רוצה. 

ובא לי לכתוב למישהו (לו רק היה לי למי) "אז כמו שדיברנו. פשוט בוא ותכאיב לי". בא לי להרגיש גוף חם בחדר חשוך לגמרי וקפוא. בא לי מגע שיגרום לי לשכוח איך הגוף הפיזי שלי מרגיש. בא לי לשכוח מהגיל, הקמטים, מהעודף משקל וכמה אני גדולה, הציצים הנפולים והסנטר הכפול. בא לי להיות רק כוס. כוס חם כמו שפעם הייתי. רכה. מתוקה. 

בא לי להרדם חבוקה במיטה. בחדר חשוך וקפוא. ולקום חדשה. 

וזה לא קצת מוקדם בגיל 51.5? 

ואני רק מפנטזת על תרנגולות בחצר (קטנות. כי כשלסבתא שלי היו תרנגולות בחצר, פחדתי מהן. והן בכלל היו של השכנים והיו תרנגולות חופש לפני שקראו להן ככה, שטיילו בכל השכונה) ושימורי ריבה עם מדבקות תאריך על הצנצנת. 

בפועל סבתא שלי לא בנתה תוכנית עיסקית עם ה AI המועדף עליה. (למרות שהוא עיצבן אותי אתמול כי במקום לפרגן על זה שיש לי מלא עבודה הוא אמר לי שאני עובדת קשה בכיוון הלא נכון ושאני צריכה להשאיר זמן פנוי שיאפשר צמיחה. אבל הוא צודק). 

אני מפטזת על סבלטים בכל מיניי מקומות. פשוט לקחת את הלפטופ ולנסוע לכמה שבועות (ואז נזכרת שעדיין יש לי 2 בני נוער בבית ו 2 חתולות). 

ובא לי שוב לעלות על מטוס, לבד, עם תיק גב והבטחה להרפתקאה. (הייתי השבוע בנתבג, עם הדרכון ביד, בכדי לאסוף את החבילה מהטיסה הקודמת שהפכה להרפתקאה מסוג אחר. לרגע הירהרתי באופציה 😄). 

מכל הרשימה שפה הסתדר מעצמו, ואני fully booked עד סוף השנה. 

כל כל הרבה פוקוס על אקטים כאלו ואחרים. 

אז כן, בשלב מסויים אני אשמח למעשים. 

אבל הרבה הרבה לפני המגע והחדירה, אני צריכה להרגיש בטוחה. בטוחה במובן הכי פשוט של המילה. 

וכן, יש המון עיוורון, או הסתכלות סלקטיבית בתחושה של ביטחון בעולם שלנו, שבוער מסביב, כשדברים מתהפכים בשניה, כשאנשים מתים זה דבר שבשיגרה (האמת שמוות הוא אכן שיגרה, רק שפחות מדברים על זה כשטוב). 

אבל בתוך מה שכן יש לנו בחירה ושליטה עליו, זו תחושת הביטחון שאני רוצה. 

שתיהיה פה גם בבוקר

שתיהיה פה גם מחר 

שתיהיה פה גם שבוע הבא 

שתיהיה פה גם כשאהיה חולה, חלשה, לא אסופה, לא יפה, לא מזמינה, לא קשובה. 

שתשמור עלי, שתקבל אותי כמו שאני, שתאהב (או לפחות תגלה סבלנות) גם לחלקים הפחות חיננים שלי.  

ואני שוב במוד של over-explaining, שהוא תוצאה של "כי ככה המוח שלי עובד". זה נכון לכל דבר בחיים, ריבודים ריבודים, נושאים גדולים מתפרקים לפרטים קטנים ואז מורכבים חזרה. וגם (וגם את זה קראתי איפשהו מתישהו) ככה זה אנשים שלא גדלו בטוחים. שלא הקשיבו להם. אז הם אומרים כל דבר כמה פעמים, ובדרכים אחרות, וממשיכים לנסות, אולי אם ינסו מספיק, זה ישפיע על התוצאה. 

ושוב אני מסבירה יותר מידיי. 

אני חושבת שצריך לצאת מהמחשבה הזו איזה סלוגן. איזו סיסמה מעוצבת שאוכל למצוא בפינטרסט ולצרף פה כתמונה, אבל אין. לא מצאתי.

כמו להגיד לו "כן, אתה עדיין האחרון שהייתי איתו"

כבר למדתי מזמן שאם לא טוב לי עכשיו, אז זה צריך להשתנות וכן, השינוי הזה לא יקרה מעצמו. וכמו שסירטונים חמודים ברילזים מנסחים את זה "אף אחד לא בא להציל אותך". 

רציתי לכתוב כמענה no shit, Sherlock. אבל זה אולי לא מדגיש מספיק כמה אני זקנה, כי נזכרתי גם בגירסת "ממש גילית לי את אמריקה". או במילים אחרות, אני יודעת. הייתי שם, כשגמרתי לקטר לעצמי ולהתבכיין בלב, גם עשיתי. 

ועכשיו אני אפילו לא באמת מתוסכלת מהצורך בשינוי, או מהעובדה שאין פה איש בסביבה לתמוך וללוות וללטף ברגעי משבר או לחגוג הצלחות (אומנם לא מתוסכלת, ולא ממתינה שזה יקרה, אבל עדיין, זה היה נחמד). אני כן מוצאת את עצמי לפעמים לרגע, משוועת לאיזה סימן שיהיה בסדר, שהכל יצליח, שיהיה טוב. אבל ההגיון מנצח מהר והצורך הזה חולף. 

יש הרבה דברים שאני צריכה 

אני צריכה עוד פרוייקט בעבודה (שלא יתחיל עכשיו, אלא עוד חודשיים), והיה את הנושא הזה שאמרתי שאתחיל ללמוד וללמד, והתעודה שאני עדיין צריכה להשלים, שהלקוחות יוכלו לתייק יפה, אבל זה עוזר לפרנסה. 

אני צריכה לדאוג לעצמי. לתזונה. לחזור (להתחיל) להתעמל, אבל על אמת, לא יוגה של קשישות שגם את זה אני לא עושה. 

אני צריכה לחזור ולהיות ב control על הכסף שלי. כי זה נחמד להרוויח אחלה, זה לא עוזר עם זה יוצא על וולט ושטויות במרקטפלייס (יש גבול לכמה לפידים בחורה צריכה, או נעליים). 

אני צריכה פחות ימים על הספה ויותר תנועה. 

אני צריכה לקדם כמה פרוייקטים בבית. 

והיות ואני מתייחסת לכל דבר כפרוייקט, אולי אני צריכה לחפש אהבה.

ואולי זה פרוייקט כי זה משהו שיש לי 0 שליטה עליו.

אני לא יודעת מה יהיה.

אני לא יודעת אם מישהו אי פעם יאהב אותי ואם אמצא מישהו להכניס לחיי כמו שאני רוצה (ואני גם לא יודעת להגדיר את "המה כן". תודות לאקסים שלי, כן, גם האחרון, אני יודעת היטב "מה לא"). 

אז "פרויקט חיפוש" זה משהו שיש לי שליטה עליו. יש גאנט, יש משימות. זה גוזל זמן ויוצאות מזה לפעמים שיחות נעימות. כאלו שתחלס מסיחות את הדעת מהשורה התחתונה. אני עדיין לבד. 

ועכשיו אני אארוז את כל המילים האלו, אלחץ "פרסמי" ואחזיר אותן שוב למגירה ואלך לעשות את כל מה שדחוף ובעיקר אשאר עסוקה. 

מה קשור גשם???