אקוסטיקה

זה היה אחד הסשנים המכוננים. יותר נכון יהיה לומר סדרת סשנים שכבר התערבבו ואני לא זוכר מה היה מתי, אבל ללא ספק הפח היה גולת הכותרת. השנים עברו, בחורות התחלפו, התפאורה השתנתה, התרככתי, התקשחתי, נפגעתי, התקשחתי שוב ולאט לאט נמסתי ואפילו הפח עצמו נזרק לפח - אבל תפקידו במרחב הנפשי לא תם.

***

אני ראיתי את עצמי בהן, בכולן אחת-אחת. מספרים שמאחורי ספת המטופלים של פרויד היה תלוי משפט שרצה להזכיר לעצמו תמיד: "Homo sum; humani nihil a me alienum puto". פובליוס טרנטיוס אפר, המאה השניה לפני הספירה. אימצתי. אנושי הנני; וכל דבר אנושי אינו זר לי. בראשונה ראיתי את מה שרציתי להיות עד שהתנפצה לרסיסים מול עיניי. השניה הייתה טעות היסטורית עם אוזניי חתול. ואז באה השלישית והמיתולוגית: "אתה יודע מה משותף לנו? שנינו נאנסנו בגיל 14". האמת היא שלא נאנסתי בגיל 14, אפילו לא קרוב. עשיתי סקס כשאני לא בשל עם ילדה בהתקף מאניה שהייתה גדולה ממני בשנתיים. בסופו של דבר, ראיתי בשלישית את הקורבן שלא הרשתי לעצמי להיות אף פעם. בשנים שאחרי זה טחו עיניי מראות כל דבר שהוא לא אני. ואז, ורק אז, בשל או לא לסקס, הייתי מספיק בשל לדחוף לה את הראש לתוך הפח עם ריח הלטקס, הזרע ונייר הטואלט. לא סטוץ, חברה באזור דמדומים. לדעתי אפילו לא זיינתי אותה בסוף, אבל זה הספיק להשאיר צלקת. ואכן, ראיתי משהו מעצמי בכולן. כאמור: אנושי אני, ודבר אנושי אינו זר לי.

***

אז מה גרם לה, ולרבות וטובות לחפש חיבוקים בפח? קטונתי מלקבוע. למען היושרה יאמר, שהיא אכן מצאה שם בין הקונדומים לזרע גם כמה חיבוקים משומשים. הייתי רוצה לומר למחפשת האנונימית "השמרי לך ואל תשלחי ידך אל הפח!", אבל אומר זאת רק  לזאת ששלי כבר שנה וחצי שאילולא חיפשה בפחים לא הייתה מוצאת אותי. לכל השאר לעומת זאת אמליץ בחום: צאו אל הפחים. דחפו אליהם את היד ואת הראש אם צריך ואל תתביישי להתפלש בזבל. אבל תמיד זכרו, שגם הזבל המטונף ביותר שם הוא אנושי, ואם זה אנושי זה לא צריך להיות זר לכן.

מזל טוב על שנה וחצי, כן יירבו פחים כאלו.