עם התהיה התמוהה מה זה לעזאזל 'Normal Abnormality', התגלגלה לה נסיכתנו למאה העשרים ואחת. ואכן, משהו בה לא מעכשיו ולא מכאן. היא לא נורמאלית, אבל במובן הפוזיטיבי של סוטה מן הנורמה, ולא במובן השיפוטי של: "אוי ואבוי, איך נפלתי". ומעת לעת היא חווה איזו רגרסיה, שהאמת היא שהיא הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה. בין אם במובנה הסטטיסטי ובין אם במובנה הפסיכואנליטי, הרי שיש בה משהו כל כך נעים ומנחם.
בשמיעה ראשונה ניתן לחשוב שאין כל קשר בין המונחים. כאילו שבמקריות חצופה של שתי גברות שבאו לנשף באותה השמלה, כך נפגשו שתיהן בשירותים המפוארים ונעצו מבטי שטנה מחויכים זו בזו. הרי מה בין רגרסיה אוראלית לרגרסיה ליניארית? אפס קשר. מה לרצון העז למצוץ משהו ברגעי משבר לבין הפרקטיקה שבמתיחת קווים בין נקודות סוררות? אבל הנסיכה רגרסיה, שנחה בכס מלכותה בשאננות, דווקא רואה את הקשר בדיוקה המעורפל. היא מבינה היטב שאם לאוסף נקודות שמתארות תופעת טבע כאוטית ראוי לעשות רגרסיה למשהו פשוט יותר כמו קו, על אחת כמה וכמה לבני אדם. שתי הרגרסיות, כל אחת בדרכה, עוזרות לנו להתמודד עם המורכבות הבלתי נתפסת של היקום.
ומהיקום לכאן ועכשיו, לעיתים אני מביט באוסף הנקודות הפזורות שהוא את וחש אבוד לחלוטין. האם את פעמון? האם את כובע? סתם ילדה עם טרולי וחיוך שובב? הנקודות לא זזו, באמת שלא. לפחות לא מאז שהגחת לחיי בחוסר סגנון כל כך קיצוני שאי אפשר לכנותו אחרת זולת "סטייל שלא נראה במחוזותינו הרבה זמן". אוסף הנקודות שהוא את הוא פשוט אינסופי, וכל כך קל לטבוע בו. ואכן, אפשר לומר: "אם זה לא דטרמיניסטי, לא משחק. הבטיחו לי ש'אלוהים לא משחק בקוביות' ואני רוצה בחזרה את הכסף". או שאפשר לעשות רגרסיה, ולהתמודד עם זה שהחיים בדידים ולא רציפים.
אני רואה אותך טובעת מעת לעת בכל הנקודות שלך ומנסה בהצלחה חלקית לצייר כמה נקודות משלי שיעזרו. אני יודע שיש נקודות רבות שלא ידועות לי, וכפי שטרחתי להבהיר בתחילת הדרך, אני לא אל ולא משיח להשכרה. אדם בשר ודם עם חסרונות וחולשות. אני לא מציע להביא לך גרף משויף ולהעלים את כל הנקודות שלך, בוודאי לא את אלה הכואבות, אבל אני כן מציע את עזרתי הצנועה שנעשה קצת סדר ביחד בבלאגן. קו רגרסיה הוא אמנם לא האמת, אבל לפעמים הוא כל מה שיש לנו. תני לי להיות קו הרגרסיה שלך, המעוז אליו את נסוגה כשקשה או מסובך.
בחיבה שמתכנסת,
ואנרגיות יצירתיות שמושקעות בך,
א"ר.
